פזל של כאב חיי

היד מתעופפת,
הזעם יוצא,
הקיר נשבר,
וסכר הדמעות מתפרץ.

הראש שעון על הקיר בעצב,
עוד תסכול שאף אחד לא ראה,
עוד דמעות המפצות על החיוך,
עוד נפש שבורה חסרת כנף.

מדוע אין איש רואה?
רק חיוכי רואים,
צחוקי שומעים.
דמעות הכאב הזולגות,
סרבו על פני לראות.

כל הכאב מהעבר מתחבר אל כאב ההווה.
עברי מתחיל להתחבר כפזל,
מיצר עוד חלקים חדשים.
הפזל עוד קטן,
הרי הוא פזל המרכיב את כאב חיי.

אז עוד מכה בקיר,
עוד כאב מתפשט בידי,
עוד דמעות חמות,
עוד פעם אשר לבי נשבר.