אז ככה הכל התחיל… פרק 4(:

פרק 4:
פתאום מישהו התיישב לידי, זה היה יונתן, הוא דפק לי חיוך מהסרטים.
"באת אה" חייך
"כן" חייכתי
"תהני, ועם קורה לך משו אני הכתובת!!" חייך והלך
היה כל כך חנוק ולא יכולתי אז יצאתי החוצה, התחלתי להסתובב ואז נעצרתי התיישבתי על הספסל.
"מאת עושה פה כוסאמק" שמעתי מישהו צועק הסתובבתי וראיתי מישהו רב עם עוד מישהי
"אני הייתי חייבת לבוא תבין אותי נו!!" צעקה הילדה הזאת
"לא לא מבין אותך סעמק ערס לכי הביתה עכשיו!" היה לו תקול של אביאל אבל אני לא בטוחה
"לא הולכת הביתה עזוב אותי!" צעקה
"תלכי עכשיו הביתה עכשיו!!!!" צעק יותר חזק נלחצתי קצת.
הסתובבתי כדי ללכת ואז שמעתי חריקה של אוטו וצעקה חזקה, רצתי מהר בחזרה וראיתי את אביאל, יושב ליד הילדה שהייתה שוכבת על הכביש מסביבה שלולית של דם.
"לא!!! לא לא!!!!" הוא צעק, לא ידעתי מה לעשות פשוט רצתי והתיישבתי לידו
"אביאל הכל בסדר אני מתקשרת לאמבולנס!!" צעקתי, הוצאתי והתחלתי לרעוד בידיים.
"מה את עושה פה בכלל?" שאל בבכי
"עברתי פה!! אבל מזה חשוב!!!" צעקתי
–
אני:"תגיעו מהר לרחוב הנשיא הייתה פה תאונה!!!"
מרכזנית:"בדרך"
–
"אביאל הם בדרך תרגע" אמרתי והתחלתי לבכות, הוא בכה והסתכל עליה על אותה ילדה והתחיל לצעוק. אחרי כמה דקות האמבולנס הגיעה ופינו את הילדה שנראת בגילי.
אביאל עלה איתה ואני נשארתי ברחוב לא מבינה מה קורה.
לא היה לי מצב רוח לכלום וחזרתי הביתה, אחרי שעה החלטתי ללכת לבית החולים.
החלפתי למשהו נוח יותר ולקחתי מונית לבית החולים.
"שלום הגיעה לפה נערה שנדרסה?!" שאלתי בלחץ
"כן לפני כמה דקות"
"איזה חדר" שאלתי
"מי את בשבילה"
"מה זה משנה תגידי לי באיזה חדר היא!!!" צעקתי
"חדר 145" אמרה בגימגום
רצתי מהר למעלית והגעתי לחדר הזה, ראיתי את אמו של אביאל מחבקת אותו, התקרבתי לאט לאט.
"היי" אמרתי בשקט, הוא הרים את מבטו אלי, אמא שלו הרפתה מימנו
"אני אלך לבדוק עם השתנה משהו" חייכה והלכה נשארנו אני ואביאל
"תלכי לבית.. זה לא מקום בשבילך" אמר
"ממש לא אני לא אלך לבית" אמרתי
"את לא מכירה אותי את לא צריכה להיות פה"
"אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שכואב לך עכשיו ואתה מרגיש אשם"
"זה הכל בגללי" אמר והתחיל לבכות לי על הכתף, הרגשתי רע והתחלתי לבכות איתו
"מי.. מי זאת הייתה?" שאלתי
"אחותי" אמר והתחיל להרגע, הוא רב עם אחותו
"מה למה רבתם?"
"את שמעת את זה?" שאל אותי, הסתכלתי עליו ולא הגבתי
"היא באה למסיבה של חסין למרות שאמרתי לה שלא כדי לראות את חבר שלה, למרות שאני לא מסכים לה היא לא הקשיבה לי ורצה לכביש.." אמר
"אני.. אני מצטערת" אמרתי "איך קראו לה?"
"ליאל" חייך
"שם יפה" חייכתי

*****
העברתי את הלילה בבית החולים, נכבה לי הפלאפון בטוח אמא ואבא התקשרו אלי בלי סוף, ושלא נדבר על דניאל.
"אביאל תחזור בבקשה עם גל לבית שלה, אני לא מוכנה להדאיג את הוריה" אמרה אימו
"זה בסדר אני יחזור לבד" חייכתי
"לא ממש לא" אמר אביאל וקם
יצאנו מבית החולים והזמנו מונית לבית שלי.
הנסיעה עברה בשקט, מדי פעם דיברנו. הגענו לבית שלי .
"גל.. תודה" חייך אביאל, חייכתי בחזרה ויצאתי מהמונית.
נכנסתי לבית ואמא ישבה על הספה ודמעות וכעס בעיניה.
"איפה היית?!" צרחה השתתקתי והסתכלתי עליה
"איפה היית!!!" צעקה
"אצ.. אצל דניאל" מילמלתי
"התקשרתי אליה היא אמרה שלא היית אצלה!" צעקה
"איפה היית גל!!" צעקה עלי
"בבית חולים, אחות של ידיד נפצעה והייתי צריכה ללכת איתו!!" צעקתי
"למה לא התקשרת לא הודעת! דאגתי" אמרה וקולה התרכך
"כי נגמרה לי הסוללה" אמרתי
"ואיך הילדה ?" שאלה
"היא במצב קשה" אמרתי

מנקודת המבט של אביאל:
היינו בבית חולים ואז הרופא ניגש אלינו
"נו" צעקתי
"מצטער, עשינו כמיטב יכולתנו, הפגיעה הייתה קשה מדי" אמר והלך.
התפרקתי, צעקתי, בכיתי, הכל באשמתי…