לאבד את הראש
אני מחזיקה את ראשי בין ידי, צועקת מבפנים ובוכה מבחוץ.
על מי אני מנסה לעבוד בדיוק? למה לשקר?
אני כבר מזמן התחלתי לאט לאט לנטוש הכל, לדרדר את המצב ה"בריאותי" שלי כביכול, הכל.
זה זמן מה שלא ציירתי, ואם כן אז אני כבר כמעט ולא מרוצה. אני יכולה יותר, אני *יודעת* שאני יכולה יותר.
התחלתי להפסיק לכתוב. אני ממשיכה פעם-ב את הסיפור שלי, וכותבת פרקים עם נעמה, אבל בכללי, אני כמעט ולא כותבת, אם כן אז שוב, אני לא מרוצה.
הגדלתי את המינון שלי בויטמינים, כי זה לא עוזר ולא משפיע יותר. אני מנסה לישון, אבל פשוט לא מצליחה.
אני מרגישה כאילו אני תמיד בוכה, כאילו אני רק בעיה אחת גדולה. כל הזמן כואב לי, אני רגישה, מודעת לזה שאני מדברת הרבה אבל הבעיה היא שתמיד כשאני רוצה לצחוק עם אנשים משתיקים אותי, כשאני מנסה לעשות משהו צועקים עליי, זה פוגע, אני רגישה.
אני לא מרגישה אני בזמן האחרון, אני בקושי מצליחה להביע את עצמי. אני מחפשת רק דרכים איך לברוח מאנשים, אבל כמובן שללא הצלחה.
אמרתי לעצמי שאני לא אפרסם פה יותר דברים אישיים, בעיות, אבל אני כבר לא מוצאת את עצמי. אני רק רוצה שיקשיבו לי.
להגיד את האמת, אני לא מרגישה קשורה למשפחה שלי, ברצינות. אם יבואו ויגידו לי עכשיו שאני מאומצת אני לא אתפלא כלל.
אבל מצד שני, יש סימנים שמראים שאני דומה להם, אבל עדיין…
כלכך קשה לי. אין לי דאיפות לכלום, אני לא מרגישה מיוחדת בכלל, ולא משנה מה אחרים יגידו. אני מרגישה כאילו כל דבר שהיה לי לקחו.
כאילו נשדדתי.
למה אני עוד ממשיכה לכתוב?….
זה כזה מוזר אם אני אבקש חיבוק? לא אכפת לי ממי, אני רק רוצה חיבוק, אחד שלא יעזוב אותי לכמה דקות.
נמאס לי מכולם, ובמיוחד מהמחנכת החדשה שלנו. אני לא צחקתי באינטואיציות שלי כלפיה, אחרי הכל, אני כמעט אף פעם לא טועה.
אם יש לה בעיה כלשהי איתי אני הייתי מעדיפה שהיא תבוא ותגיד לי אותה ישירות, נמאס לי מאנשים שמדברים בעקיפין.
את האמת,אני לא רואה למה להמשיך לכתוב. אני כבר לא מרגישה את מה שהרגשתי בהתחלה, ואני לא מדברת על התלהבות או משהו, אלא על… הרגשה של שייכות, של חיבור ביני לבין הכתיבה…
אני כבר לא מרגישה את זה.
האמת היא שכבר מזמן רציתי לעזוב, למחוק הכל מראש, אבל עזיבה משמעותה להפסיק לקרוא כאן, כי אחרת אני סתם ארצה לחזור, אבל אני לא יכולה, אני לא מצליחה.
אני דיכאונית מתמיד, עדיין סובלת, חוזרת לפריקה ביומן, אפילו יש לי קובץ מלא בכל המחשבות שלי, שהם לא כאלה שמחות…
אני… אני לא יודעת מה אני רוצה, אני מודה, אני כבר לא יודעת כלום.
אני מתפרקת לפעמים, אבל תמיד יש במוחי שאלה שאמרו לי פעם: למה את ככה? מה קרה שאת מרגישה צורך להתפרק?
– אני לא מצליחה לענות על השאלה הזאת.
אני מפחדת שאני אכשיל את עצמי השנה בלימודים, כי אני ממש קרובה לזה, ואני לא רוצה את זה.
אני מפחדת מעצמי, אני כבר לא בוטחת בעצמי.
זה לא עוזר שאני מדברת עם אמא שלי, אני מרגישה שזה לא התמיכה שאני צריכה, אבל שוב, הכל מסתכם בדבר אחד:
מה אני רוצה?
תגובות (6)
הזדהות נראית באופק, קפטן.
הזדהות זה אינו דבר טוב, מלח צעיר.
אני יודע, אבל היא נמצאת שם, מחכה לנו.. קפטן.
מלח, נסה לנווט את הספינה הרחק ממנה.
איננו יכולים, קפטן. אי אפשר לברוח מזה.
אוי ספיר.
~חיייייבבבווק וירטואלי מוווחץ~
פשוט תמשיכי לכתוב, זה עושה רק טוב.
תאמיני לי ציור עושה ועוזר פלאים. כשתמיד הייתי עצובה עצבנית וכשמצבי הרוח שלי התחלפו כל הזמן הייתי מציירת. כמו שרשמתי "בקצת עליי" הציור מצליח להשאיר אותי אדם שפוי.
ספירווש! ברצינות, לפי דעתי גיל ההתבגרות הוא הגורם העיקרי. גיל מעצבן.
אני אמעיט במילים, אם את רוצנ לדבר תמיד תמיד אני כאאאן!
3>
זה כ"כ מזכיר תקופה שהייתה לי ובאיזה שום מקום חלקית היא עדיין שם…
הייתי נכנסת לדיכאונות ואף אחד לא היה שם לחבק והייתי כ"כ נואשת שמישהו יבוא ויחבק ויזדהה איתי ויסדר לי את הראש, אבל כמו שאת כבר יודעת לא היה אף אחד.
בהתחלה הכתיבה והציור הייתה דרך אחת לפריקה אבל אז זה כבר לא הספיק הייתי צריכה פריקה אחרת, אני מניחה שזה לדבר אבל זה מפחיד פריקה גם כוללת סודות אחרי הכל, ולא תמיד יש את האדם שיבין אותך יהיו רק את אלה שיגידו לך את מה שאת כבר יודעת.
וכן גם אני שונאת שאנשים לא אומרים לי את הטעויות שלי ישירות ומצפים ממני להבין לבד, זה לא בסדר.
תמיד הייתה לי שאלה הזאת 'מה אני רוצה?' ואני עדיין לא יודעת לענות עליה, זה הרגשת תסכול.
ויש עוד שאלה שגורמת לי תסכול 'מה נועדתי לעשות בעולם?' או יותר נכון, 'מי אני?'.
אבל בבקשה אל תגרמי לזה להיעלם, לכל הכישרון הזה שבך. ובכלל את עצמך. אל תיעלמי בגלל כל הצער הכאב ותסכול שבך, יש אנשים שאת חשובה להם ואני לא מדבר רק עלי.
ואני יכולה לנחש כמה את רוצה שההורים שלך ישימו לב שרע לך ועצוב לך ויביאו לך חיבוק ויתנו לך עידוד או לא הם דווקא רק מישהו קרוב, רק שישימו לב.
את לא יודעת כמה אני רוצה להיות שם עכשיו לידך ולתת לך חיבוק חזק כ"כ ולגרום לך חיוך קטן ;)
את לא חייבת לקרוא את המגילה אבל תדעי שיום אחד אני מתחננת לעשות מפגש ואת תהיי הראשונה שאני אצרח ואחבק אותה ♥
וואו… ספיר תני לי חיבוק עכשיו. אני רוצה לבכות איתך. אל תעזבי את האתר בבקשה. אני יודעת שאני לא מגיב הרבה, אבל הסיפורים שלך מדהימים, ואת כל כך מוכשרת… תפרקי את הכל, אבל בבקשה, לא על הזרועות. אני יודע כמה זה כואב, אבל אל תדרדרי לדרך שבה אני צועד יותר מדי זמן. העצב, או מה שאת מרגישה הוא מצב זמני, אל תאבדי תקווה. הכתיבה תמיד עוזרת, ואם את צריכה לפרוק, פשוט תכתבי הכל, תבכי, תצרחי, כי יש לך סיבה לצרוח. אני מרגיש די כמוך, לא בטוח… סוג של ריקנות מוזרה מבפנים. אבל את חשובה. לכולם אכפת. יש לך סיבה להמשיך לכתוב, יש לך סיבה להמשיך לצייר, את מדהימה. ואני יודע את זה. אני תמיד פורק באתר הזה, אני חווה את מה שאת מרגישה כל יום, ואני רוצה להאמין שאת יותר חזקה ממני. תברחי אם את רוצה לברוח. אבל אל תברחי מכאן. את לא יכולה להבין כמה הכתיבה שלך מדהימה. אל תוותרי על החלום, התקווה שלך מחזיקה תקוות רבות אחרות. החיים שלך שווים את זה. את המאמץ הנוראי הזה. זה יגמר בקרוב. פשוט… חיבוק וירטואלי. עכשיו. אני יותר מבוגר ממך וזה מוזר אבל חיבוק וירטואלי. ההזדהות שלי מכאיבה לי ברגע זה. ותמשיכי לכתוב. אם לא בשביל עצמך, אז בשביל כל הקוראים שלך, כולל אותי.
~חיבוק וירטואלי~
~חיבוק וירטואלי מוחץ לכולם~
היי אל תשכחו אותי!
~מצטרפת לחיבוק הוירטואלי~