השבת ליבי מהמתים-פרק 4+ הודעת חשובה ב"רציתי להוסיף"

פרק 4-"סמואל"

"אם אינך חש בשמחה, העמד פנים.
אפילו אם אתה שרוי בדיכאון התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח.
והשמחה האמתית… בוא-תבוא."

שבוע, שבוע עבר מאז המקרה עם מייק.
שוב היא קמה לשגרה החשוכה, השגרה בעלת המחשבות הכואבות ומלאי רגשות אשם שרדפו אותה, תמונות של המקרה עם מייק, המקרה שחודר לחלומותיה המתוקים והופך אותם למרים , הדבר שלא נותן לה מנוח.
לילי הייתה אכולת דאגה שקרה משהו למייק, שהכול היה באשמתה.
שלא תבינו לא נכון, לא שמייק עניין אותה או היה חשוב לה, היא פשוט לא יכלה לחיות בידיעה שהרגה מישהו, אפילו מישהו כמו מייק.
אולי למספר אנשים גזלת חיים היא הישרדות או סתם משחק מהנה, אך בשביל לילי זה היה הדבר המחריד מכול.
להביט בפניו של אדם המביט בך בחוסר אונים, מתחנן למחילה, דומע ומפוחד פשוט הגעילו אותה.
לילי אולי נראתה בעייני אנשים כחסרת רגשות, כאחת שתפגע בבני אדם לשם הנאה.
כינו אותה "לוליטה", אחת שמשחקת בלבבות של גברים קלי דעת,אפילו לא לפני זמן רב רצה שמועה שהיא פירקה משפחה, מה שכמובן התגלה כשקר הומצא על ידי אישה קנאית.
צליל ניגן ברקע, מעיר אותה מהמחשבות אשר גרמו למועקה, צליל זה היה של ניידה.
"הלו?" ענתה לילי בהיסוס, למשמע המספר הלא מוכר.
"לילי זאת קורל, התקשרתי להגיד לך שאני אאחר כי די פגשתי מישהו במועדון אתמול ו…את יודעת" צחקקה קורל מבעד לקו.
"זה בסדר, אני במלא הולכת לסטודיו, היום מגיעות תלמידות חדשות" אמרה לילי בשמחה, מאז ומתמיד אהבה ילדים, בגלל זה לקחה משרה בתור מורה לריקוד מעורב, בין היפ הופ לבלט.
"תהני" צחקקה קורל וניתקה, משאירה את לילי מספר שניות על הקו .
"אוקי מספיק להיות תקועה בעבר ולחשוב על העתיד" עודדה לילי את עצמה.
היא ניגשה לארונה, מוציאה את בגדי העבודה שלה ליום שני, יום בלט.

בגדי העבודה לבלט היו בגד גוף שחור, גרביונים לבנים ,חצאית בלט שחורה ונעלי פוינט שחורות.
היא פשטה את בגדיה, מתעלמת מהרגשה אשר מביטים בה, גם שהווילון עצמו מושט ומסתיר אותה.
היא מיהרה להתלבש בבגדי הבלט, נועלת את מגפיי העור שלה, מתעטפת במעיל בד חם ולוקחת את תיק העבודה, התיק הכיל את נעלי הפוינט, נייד, מים וארנק.
היא עצרה מונית, נכנס בחיוך ומבקשת מהנהג לקחת אותה לסטודיו, כמו שעשתה כל יום בבוקר.
"תודה רבה אדוני" אמרה לילי בחיוך, מושיטה לו את סכום הכסף ותוספת קטנה, טיפ.
"להתראות גברתי" השיב הנהג הזקן בחיוך, מנופף לה לשלום ונוסע , ממשיך בעבודתו.
בדרך לסטודיו לילי עצרה בסטארבקס הקרוב וקנתה לעצמה קפה טעים המעורר אותה, כמו כל בוקר.
"בוקר טוב" צעקה לילי, לא דרכה אפילו בסטודיו וכבר קבוצה של בנות בגילאי יסודי רצות אליה, מחבקות אותה.
היא הייתה מורה אהובה היא הייתה לוקחת אותן למסעדות על חשבונה כמובן באישור ההורים, ובכל ימי הולדת אפתה עוגה.
"מוכנות לשיעור בלט שלנו היום?" חייכה אליהן, מביטה בהן קופצות מאושר.
"יופי" חייכה, מפעילה את המוזיקה הקלאסית, גוררת את כולן לריקוד מחול מהנה.
"נהניתי מאוד היום בננות, לא לשכוח בחמישי שיעור היפ הופ!" אמרה לילי לאחר סיום השיעור, מחבקת כל אחת ואחת שיצאה מהסטודיו עם הוריה.
"תודה מיס לילי, אני לא יוכל להודות לך מספיק, לפני החוג הלארי הייתה כל כך לבד ועכשיו היא מוקפת בחברות" אמרה אמה של הלארי, מחבקת אותה.
"אני רק עושה מה שבן אדם צריך לעשות, לשמח אנשים" חייכה, יוצאת מהסטודיו עם הלארי ואמה, נועלת אותו ונפרדת מהן לשלום.

היא החליטה לטייל קצת לפני שתתפוס מונית הביתה, היא רצתה להתאוורר.
היא חייכה לעצמה, מרגישה איך האוויר הצח גורם לה להשתחרר מכל המחשבות הרעות, גורם לה להרגיש חופשיה.
מרוב האושר שטף אותה לא שמה לב כי מישהו מתקרב אליה ובשנייה נתקל בה, יותר נכון היא בו, גורמת לקפה שהחזיק להישפך על שניהם.
"אוי, אני מצטערת אדוני , הכול באשמתי, הייתי לא מרוכזת" אמרה לילי במבוכה, מנגבת את חולצתו של הזר עם נייר שהיה בכיסה.
"לא נראה לי שנייר יעזור " צחק הזר, מחזיק את ידה בעדינות רבה ומנשק את ידה כמו המחווה של העבר, בתקופות שהיו קיימים ג'נטלמנים לשם שינוי.
"חשבתי שכל הקטע הזה קיים רק בסרטים קיטשיים " גיחכה לילי, מביטה בפניו של הזר, פניו היפות למדי.
"פשוט לא פגשת ג'נטלמן אמיתי כמוני" חייך חיוך שחצני.
"בנוסף שחצן אני רואה" צחקה .
"לא שחצן, יותר אוהב את עצמי יותר מידי" השיב מחייך.
"האם אפשר לשאול מה שמו של הג'נטלמן השחצן?" גיחכה , מביטה בו במעט ביישנות.
"קודם מה שמה של הגברת היפה שפה" אמר, מבטל את דבריה.
"לילי, ושלך?"
"סמואל, אבל תוכלי לקרוא לי סם" .