בת לוויה-15 (חזרתי!)

"קרו?…" אני לוחשת. ציפיתי שהוא יתחיל לרדוף אחרי, אבל הוא רק יושב שם ובוהה בחלל האוויר. אני מתחילה לסגת אך הוא מרים את ידו. "חכי" הוא אומר בקול מהורהר, אין בו שום זכר לכאב. למרות שאני יכולה לראת אותו בעיניו. "אל תלכי עדיין. בבקשה" הוא מוסיף בלי להביט בי. משהו אומר לי שהוא לא יפגע בי. לפחות הוא יתן לי הזדמנות לברוח. לכן אני מתיישבת מולו, במרחק בטוח. "מה לעשות?" הוא שואל, למרות שהשאלה לא מכווונת אלי. התסכול הולך ונבנה בתוכו. "מה אלי לעשות?!" הוא צועק לעצמו. אני מבינה למה, אולי זו הפעם הראשונה שיש חפיפה בין החוקים שלו. אליו להפר אחד מהם, או את הראשון או את השני. במקום הסטריה אוחזת בי דווקא אימה שקטה. היא לא מעיצה את פעימות הלב שלי, אלא מחדיה בי ספקות נוראים. אני מעדיפה היסטריה.
קרו קם, הוא עומד מעלי. כנפיו פרושות. חרבו עדיין בנדנה, אך אני יודעת שהוא לא יתקשה לשלוף אותה לפני שאני אספיק אפילו לצרוח. "קרו בבקשה" אני מרגישה את הדמעות. "זה החוק הראשון…." הוא ממלמל בשקט, "מה אם החוק השני?" אני שואלת בקול רועד. הדמעות זולגות מעיני בלי שליטה. אני כל כך מפחדת, אני לא רוצה למות. אני לא יכולה למות. "אף פעם לא אמרתי לך? הם ממוספרים לפי סדר עדיפויות…" הוא אומר. קולו נשמע מרוחק, הוא מרוכז במשהו אחר, עיניו ממוקדות בירח. "קרו אל תעשה את זה. בבקשה…" אני מתייפחת. הוא מיישיר אלי את מבטו, ואוחז בי דבר שאני יכולה לתאר אך ורק כאימה בצורתה הטהורה ביותר. עיניו נדמות כבורקות יותר מתמיד, כאבני ספיר על רקע עורו החיוור לאור הירח, הן יוקדות בעוצמה אכזרית, בכוח בלתי-יתואר. זו הפעם הראשונה שאני מבינה שכוחו האמיתי של קרו לא בא מהחרב שלו, או מכוחו הפיזי האדיר. הוא בא ממרחבי תודעה ועוצמה נפשית שאני אפילו לא קרובה להבין. דבר כל כך חזק, ואם זאת כל כך שברירי. "אתה מכיר אותי! זו אני! איזו סיבה הגיונית יכולה להיות לך לפגוע בי? אתה צריך לחשוב בכוחות עצמך עכשיו, שיש לך את ההזדמנות" אני כמעט לוחשת. הרעד הקל בידיו מתעצם. והוא מאגרף אותן לצידי גופו. "זה כתוב כאן. שחור על גבי לבן. זה היעוד שלי…" הוא אומר. "היעוד שלך הוא להרוג אנשים חפים מפשע?" אני שואלת. הוא קורס על ברכיו, הטפטוף הקל הופך לגשם כבד. אפילו לא שמתי לב שהוא התחיל. קרו כורע בבוץ, ברכיו מוכתמות בחום, הוא מתייצב אליהן ומרים את ידי הרועדות מהקרקע, הן מוכתמות בבוץ. אך איכשהו אני יודעת שקרו רואה שהן מכוסות בדם. "היעוד שלך הוא להיות רוצח?" אני מוסיפה, עברתי את גבול התמרון, זו היא אכזריות לשמה. אני מענה את קרו במילותי החדות כתער. "אולי" הוא אומר בקולו החלוש. הוא מיישיר את מבטו אלי, בעיניו אין יותר עוצמה. רק כאב, כאב נוראי ובלתי נסבל. זיכרון עולה בי, אך הוא לא זיכרון שלי. לפתע אני רואה את עצמי רוחנת מעל גופתו של אדם. קולו של קרו מהדהד ברקע "אני מפלצת" הוא לוחש. אני חוזרת להווה ברגע אחד, רועדת מעוצמת הזיכרון החולף. איך עשיתי את זה? איך חוויתי את הזיכרון של קרו? "אני לא אעשה את זה…" קרו לוחש בהווה. הוא מזדקף לפתע, "אני לא עאשה לך שום דבר. עד שאני אגלה למה" קולו אולי רועד, אבל הוא עדיין מלא ודאות. אני קמה גם אני. רק עכשיו הבנתי כמה אני קפואה ומותשת. קרו קם ומתחיל לחפש מקום לישון בו. אבל אני רק הולכת לעץ הקרוב ונכנסת לשק השינה. אני מביטה בקרו. יהיה אלי להתמודד אם כל ההשלכות למעשי, יהיה אלי לחשוב טוב טוב על כל מה שקרה כאן. אך בינתיים אלי לנוח, אני לא מתכוונת להירדם. אך כעבור שניות אני כבר שקועה בשינה עמוקה.
עדיין רועדת