בין שבע לחצות (3)

השעה עוד הייתה שעת בוקר מוקדמת יחסית כאשר הברמן החנה את האופנוע ברחוב הווילות השקט והמטופח. הוא קיפץ מהאופנוע וצלצל באינטרקום המותקן בשער המתכת הגותי. העין האלקטרונית קלטה אותו. "שלום בועז." נשמע קול עמוק ודריופוני מהרמקול המותקן על השער. "בוא תיכנס". נשמע זמזום קצר והשער נפתח. בועז הברמן נכנס פנימה והשער נסגר אוטומטית אחריו. החצר הגדולה הייתה מעוצבת כמו גן יפני, מטופח היטב, עם בריכת דגים וגשרון קטן מעליה. רחשי ציפורים ושכשוכי מים מבריכת הדגים שיוו לחצר אווירה מרגיעה. כשעמד מול הדלת הגדולה היא נפתחה מיד. גבר גדול ממדים וקירח, עם עגיל קטנטן באוזן ימין, לבוש קימונו שחור, קיבל את פניו. "בוקר טוב". הוא אמר לבועז בקולו הרדיופוני. "בוא תיכנס."
שני הגברים צעדו בשקט לאורך הבית עצום הממדים, ירדו בגרם מדרגות לולייני אל קומת המרתף, ושם נכנסו לחדר קטן וצפוף, שבמרכזו שולחן ביליארד. מנורה חשופה האירה את החדר, ובועז חשב שלא משנה אם זה יום או לילה, החדר הזה במעמקי האדמה הוא כמו פלנטה אחרת, מנותק מהעולם. הגבר הגדול הוציא סיגריה מכיס הקימונו והצית אותה. הוא הציע לבועז שסירב בנענוע ראש.
"אז מביא אותך לכאן בועז. אני רגיל לראות אותך רק בלילות. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך בכלל באור יום."
"הסתבכתי, מרקוס."
"למה אתה מתכוון הסתבכת? מה קרה?"
"אני פגשתי אותה, מרקוס."
"את מי?"
"את מי… את הנסיכה. את ה- נסיכה. זאת שאנחנו מחפשים כבר שנתיים."
מרקוס שאף מלוא ריאותיו מהסיגריה, שבידו העצומה נראתה כמו קיסם קטנטן, ופלט עשן סמיך בשקט. "איי איי איי… הנסיכה…" הוא מעך את הסיגריה במאפרה קטנה. "אתה יודע בועז, הפעם האחרונה שבה אני ראיתי אותה, את הנסיכה, זה היה לפני כל כך הרבה זמן… הצורה שלי הייתה אז שונה… וגם שלה. איך היא נראית היום?"
"היא קטנה. בחורה קטנה. רזה. חמודה מאוד."
מרקוס צחקק. היה לצחוקו קול של סלע כבד מתדרדר באיטיות במורד הר. "חמודה… כן, ככה היא שרדה כל השנים האלה…"
"יש איתה מישהו. שומר. היא ניסתה להיפטר ממנו. היא מחפשת שומר חדש."
פניו של מרקוס הרצינו. "איך אתה יודע?"
"כי היא ביקרה בפאב. היא הייתה, איך להגיד… פתוחה להצעות. והיא חיפשה מישהו שיחליף אותו. אני מיד הצעתי לה את עצמי. התכוונתי לחסל אותו וככה להתקרב אליה. אבל… מישהו הקדים אותי."
מרקוס בהה בבועז. למשך כמה דקות הוא לא זז, אף לא רטט בפני האבן שלו. ואז הוא אמר – "מישהו חיסל את השומר של הנסיכה?"
"כן. מצאתי אותו מת בשירותים בדירה שלה. היא כמובן לא הייתה שם."
מרקוס חיכך את כף ידו בסנטרו. הוא נראה מודאג מאוד.
"ויש עוד משהו." הוסיף בועז. מישהו תלש ממנו את ה…"
"אוזן הימנית שלו."
"כן."
מרקוס בלע את רוקו ונגע בלי משים בעגיל שבאוזנו. "בועז, זה אומר רק דבר אחד – הוא חזר."
"אתה בטוח בזה? אני כבר שומע על ה'הוא' הזה מאז שהצטרפתי אליכם, כולכם מפחדים ממנו, אבל מעולם לא ראינו אותו. הייתי בטוח שזאת אגדה."
"זאת לא אגדה בועז. הוא אמיתי. חי וקיים. כמוני וכמוך. וזה מה שהוא עושה… הוא לוקח להם את האוזניים הימניות… אל תשאל אותי למה."
"מרקוס." בועז רכן קדימה לעברו. "אל תגיד לי שאתה מפחד ממנו."
מרקוס הרים אליו עיניו במהירות. הוא קם מכיסאו ונטל לידו מקל ביליארד. "אתה יודע למה אני אוהב את המשחק הזה?"
בועז הניד ראשו.
"בסיכומו של דבר," הוא אמר וחבט בכדור הלבן, שזגזג במהירות בין דפנות השולחן ותוך פחות מדקה העיף את כל הכדורים הצבעוניים לחורים שלהם, "נשארים רק שניים. לבן ושחור." הוא חבט שוב בכדור הלבן, שפגע בעוצמה בכדור השחור וירה אותו לעבר הכיס. "בועז, אם אנחנו לא נמצא אותה, הוא ימצא אותה." הוא זרק את מקל הביליארד על השולחן.
"לא מעניין אותי איך, בועז," אמר מרקוס, מניח את כפותיו העצומות על כתפיו של הברמן הצעיר, "אתה תמצא אותה. ואתה תהפוך לשומר שלה. וה'הוא'… תשאיר אותו לי. אני אדאג להוציא אותו מהמשחק." הוא הרים את הכדור הלבן משולחן הביליארד וטמן אותו בכף ידו של בועז. "סגור את היד, בועז. חזק." בועז עשה כדבריו. כשפתח אותה שוב, היה שם עגיל זהוב קטנטן. בועז הביט המום במרקוס.
"עכשיו אתה אחד מאיתנו." הוא סימן לבועז על האוזן, ובועז הנהן במהירות ונעץ את העגיל בתנוך אוזנו. "אל תאכזב אותנו."