סופו של הנער הלוחם (14) הפרק האחרון

שני הכלבים מזנקים לעבר הנער. הוא לופת אותם, אחד בכל אחת מידיו, והולם אותם זה בזה בעוצמה. ראשיהם מתנפצים באחת. הוא מטיל את גופותיהם ארצה ופונה לעבר יוליה, כל גופו דרוך ומוכן לפעולה. אבל היא שולפת את התליון מכיסה ומנפנפת בו לעומתו. הוא נעצר באחת.
בינתיים הגבירה נמלטת אל בינות לעצים. אני מחליטה לרדוף אחריה. ביער שורה אפילה, אך שמלתי הבוהקת מאירה לי את הדרך. אבל הגבירה לובשת שחורים, ויהיה קשה לזהות אותה בחושך. קול רשרוש גורם לי להפנות את ראשי אחורה, ואני רואה עטלף ענקי עט לעברי. בשנייה האחרונה אני מזהה שזה כלל לא עטלף, אלא הגבירה, מעופפת מעלה, ונוסקת לכיווני. הלוואי שגם אני הייתי יכולה לעוף, אני חושבת, ובו ברגע אני ממריאה מעלה. הגבירה טסה לעברי, ידיה מופנות אלי וציפורניה שלופות. איך הייתי רוצה לראות אותה מתרסקת, אני חושבת, והנה זה קורה – לרגע היא עוצרת באוויר, כמו איזו דמות מסרט מצויר שמגלה שהאדמה נשמטה תחת רגליה, ואז היא צונחת מטה מטה, ומתרסקת על הארץ.
טוב, אז מסתבר שאני יכולה לעשות דברים מופלאים בכוח המחשבה. עכשיו אני מרחפת מעל ליער. אני רואה את הכול. צמרות העצים האפלים, יער צפוף עד לאינסוף. אני מזהה ממרחק את הצריף שבו גרתי עם הנער, וגם את קרחת היער הרחוקה שבה הוא היה כבול ואני שחררתי אותו. זה העולם שלי. אני הדמות החזקה ביותר בו. ועד עכשיו הגבירה הייתה החזקה כאן, ולכן היא רצתה להרוג אותי. כמו שלגייה, אני חושבת. המלכה הרעה רצתה להרוג את שלגייה כי היא הייתה יפה ממנה. הגבירה הרעה רוצה במותי כי אני חזקה יותר.
ולגבירה היו מגנים – הכלבים השחורים. והם כבר לא מגנים עליה יותר. הנער השמיד אותם. והוא בעצם… המגן שלי? הכוחות שלי חזקים יותר מהכוחות שלו, אני מבינה את זה כעת. אבל בכל זאת, אני צריכה אותו. הנוכחות שלו היא זו שמאפשרת לי להיות חזקה.
בינתיים הגבירה למטה מנופפת אלי בכעס בידיה. היא מנסה להמריא אבל לא מצליחה. היא נראית מלמעלה כמו איזה חרק מסכן… הלוואי שהיא כבר תמות, אני חושבת, ופתאום היא נעלמת, מתפוגגת בעננת עשן שחור. הרגתי אותה!
זה נגמר? לא, זה לא נגמר. אני חוזרת לקרחת היער הגדולה ורואה את יוליה והנער. בינתיים היא שוב חיברה לו את העגיל, והם עכשיו… מתנשקים! הכלבה הזאת… אני רוצה שהיא תמות! אני זועקת במחשבתי, מצפה לראות אותה מתפוגגת לעשן כמו הגבירה, אבל זה לא קורה…

איך זה יכול להיות? הייתי בטוחה שכוח המחשבה שלי הוא השולט כאן! רציתי שהגבירה תיפול מהאוויר, כשהיא התעופפה, והיא אכן נפלה. אחר כך רציתי שהיא תיעלם, והיא נעלמה. אז למה לעזאזל יוליה לא נעלמת? למה היא לא מסתלקת לה כבר?! ובמקום זה היא מתנשקת לה בטירוף חושים עם הנער שלי!!!
עכשיו אני ממש עצבנית. אני נוחתת מהאוויר אל הקרקע, וצועדת לעברה בזעם. זה חייב להיות הסוף של הנערה הקטנה והמעצבנת הזאת.
יוליה מתנתקת מהנער, זרועה עדיין חובקת אותו, ומביטה לעברי. היא מחייכת בציניות. "הכול הסתדר בשבילי." היא אומרת. "הכול בזכותך. את הרגת את הגבירה והפכת אותי לאישה החזקה ביותר ביער. ובזכותך גם קיבלתי אותו –", היא טופחת על חזהו של הנער, "הפרס שלי על ההתמדה. עכשיו, מותק, אם לא אכפת לך, עופי לך חזרה לעולם הדפוק שממנו באת, או שתתעופפי לך שוב לשמיים, לא מעניין אותי. לי יש עולם שלם לנהל, ויפיוף משלי שישרת אותי."
"אני לא הולכת לשום מקום. זה או את או אני."
"באמת?" יוליה מצחקקת. "קיוויתי שתגידי את זה. ממש ממש קיוויתי שתגידי את זה." והיא שולפת מכיסה את התליון הארור שלה. "כי חוץ מעבד אני אשמח לקבל גם שפחה. בואי תסתכלי על התליון…"
חשבתי שהכוחות החדשים שלי יעזרו לי להתמודד עם יוליה והתליון השלה, אבל טעיתי. אני מרגישה שוב את כוח ההפנוט שלה. וגם מבינה מדוע לא הצלחתי להרוג אותה בכוח המחשבה שלי. התליון הזה חזק מאוד, והוא הגן עליה. צריך איכשהו לקחת אותו ממנה… אבל איך?…
"עכשיו שניכם תתחילו לבנות את הארמון שלי. אתה לך ליער ותביא עצים. את – תביאי מטאטא ותתחילי לנקות את כל הגוויות של היצורים והכלבים. אני רוצה ארמון נקי."
לא ייאמן אבל שנינו מבצעים את ההוראות שלה. כמה שהיא חזקה!

עוברות כמה שעות טובות, אין לי מושג כמה, אבל אנחנו שנינו מותשים. הנער הלך ליער כמה פעמים, והביא משם גזעים עצומים בגודלם. הוא התחיל לחבר ולקשור אותם יחד, וכבר בנה את הקירות החיצוניים של הארמון. אני ניקיתי בזיעת אפיים את כל המשטח.
עכשיו יוליה יושבת לצד השולחן. הנער מעסה את כתפיה ואני מכינה לה קוקטייל. לעזאזל עם הכישוף הזה!
לפתע אני מרגישה משהו. איזו מחשבה קטנה עושה את דרכה לעבר התודעה שלי. לרגע אני רואה תמונה חטופה שלי ושל הנער, מחובקים, מתגלגלים יחד על חוף ים. הגלים שוטפים אותנו ואנחנו צוחקים. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק. איזה חיוך מקסים יש לו! מאיפה התמונה המקסימה הזו באה?
"פוי! איזה קוקטייל מגעיל! תכיני לי עוד אחד, הפעם פחות מתוק!" יוליה נוזפת בי. "ואתה, תעסה לי את הרקות. בעדינות! אם זה לא יהיה כמו שאני רוצה זה הסוף שלך!"
הנער מביט לרגע לעברי. עיניו אדומות אבל אני רואה בהן את אהבתו אלי. ואז שוב, התמונה החטופה בחוף הים. זה הוא, משדר אלי את המחשבות שלו. אנחנו יכולים לתקשר באופן טלפאתי, כבר עשינו את זה קודם לכן בכלוב. אני מאמצת את מוחי ומשדרת לעברו – "אם תצליח לקחת ממנה את התליון, אני אחסל אותה."
אני לא יודעת אם זה עבד או לא, ובינתיים אני נכנסת למטבח ומכינה לכלבה קוקטייל חדש. אבל אז אני שומעת אותה צורחת – "תפסיק! אתה עושה עיסוי גרוע! מה קרה לך?" ואחרי דקה שוב – "די! פעם ידעת לתת עיסוי נעים. תפסיק!" ואחרי דקה נוספת – "טוב, זה הסוף שלך. אני מוציאה את התליון. מיכל! בואי הנה ותראי את הסוף של האהוב שלך!"
הרגליים שלי נושאות אותי בניגוד לרצוני החוצה. יוליה מתקינה לנער שרשרת מוזהבת, משובצת יהלומים, על החזה. זה מחסל את הכוח שלו לחלוטין. הוא נעשה רפוי וכואב. ואז היא מנדנדת מולו את התליון… "תקשיב לי טוב, אפס מאופס. אני רוצה שאתה תרוץ בכל הכוח לתוך העץ הגדול שם. הבנת? בכל הכוח!" הנער מביט בה, ואז מסתכל לעברי. אני מזהה שם מבט עם תבונה. הוא מציית ליוליה, אבל כשהוא מסתובב, לרוץ לעבר העץ, אצבעותיו לופתות את התליון. והוא רץ. התליון בידו.
"מה אתה עושה? תחזיר לי את התליון!"
זוהי שעת הכושר שלי. הלוואי שהכלבה הזאת תמות כבר!
ואז הכול נעשה חשוך ודומם.

היער השתנה. עם מותה של יוליה, העולם הזה הפך למשהו אחר. כבר אין בו רוע. אנחנו שרועים על חול ים זהוב, אני והנער שלי. מים זכים ונעימים שוטפים את גופינו במקצבים איטיים. אני מחבקת אותו ומנשקת אותו. אני אוהבת את הטעם שלו מתובל עם חול ים. ואני מתה על החיוך שלו. הוא מחייך עכשיו ללא הפסקה.
כשאנחנו רעבים הוא נכנס לים. אני מפחדת כשהוא נעלם מתחת למים, אבל אז הוא יוצא עם דגים טריים, מפרפרים בידיו. הוא מטגן אותם והם נורא טעימים.
ולפעמים הוא נכנס למעבה הג'ונגל שמקיף אותנו, ויוצא כשעל כתפיו אשכולות של פירות ענקיים ומתוקים.
אני מרגישה שהגעתי לגן עדן. גירשתי את הרוע, ואני נהנית פה עם המגן שלי, הנער שלי. הוא לא מדבר הרבה. ואני לא יודעת מה שמו, לדעתי אין לו בכלל שם. אבל הוא הדבר הטהור ביותר שיש. ואני אוהבת אותו.
הוא כבר לא נער לוחם. כעת הוא נער מאהב. והוא אוהב את זה.