סופו של הנער הלוחם (6)

הדלת נפתחת, ואל הצריף נכנסת נערה. היא קטנה מאוד, כמעט מחצית מגובהי, ולבושה בשמלה מוזרה בצבעים כהים. שיערה זהוב, זורח ממש, ויש לה עיגולים זהובים סביב העיניים. מעולם לא ראיתי נערה כזו. משהו במראה שלה גורם לי שלא להסיט את עיניי ממנה. היא ממש… מהפנטת אותי…
היא מתקרבת אלי, מוציאה מכיסה שרשרת שיש בה תליון גדול, כחול… היא מתחילה לטלטל את התליון לנגד עיניי, באיטיות… ואני לא יכולה להתנגד… איפה הנער? הוא יצא לקושש עצים… וגם להביא לנו משהו לאכול… אני לא יכולה להתנגד… אני צריכה את הנער כאן, עכשיו…
"תתרחקי ממנה." הקול הוא קולו של הנער. הוא עומד בכניסה, כתף אחת עמוסה בגזעים, והשנייה בסל מלא פירות ופטריות.
היא מחייכת לעברו. "בוא, תעצור אותי."
הוא מניח את כל הציוד על הרצפה וצועד לעברה. כשהוא אוחז בה היא מעבירה את התליון לנגד עיניו ומטלטלת אותו מולו.
"את לא תצליחי להפנט אותי." הוא אומר.
"באמת? אז בוא תראה לי שאתה לא מהופנט. בוא תוציא אותי מכאן."
הוא מנסה להזיז אותה, אני רואה את תנועת השריר הרחב שבזרוע, אבל הנערה לא זזה. היא ממשיכה לנדנד את התליון לנגד עיניו, לאט אבל בהתמדה.
אני מנסה להשתחרר. התליון כבר אינו לנגד עיניי. אני מתחילה לחזור לעצמי. היא מהפנטת אותו! אבל אני לא מצליחה לזוז. אני רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לי קול.
"אני לא אצליח להפנט אותך, הא?" היא אומרת.
"אני לא אצליח להפנט אותך, הא?" הוא חוזר אחריה בשקט. הנערה הקטנה צוחקת. "אני לא מבינה למה הגבירה רוצה אותה", היא מפנה את הראש לעברי, "אתה הרבה יותר כייפי!"
"אני לא מבינה למה…" הנער חוזר אחריה. היא מניחה את אצבעותיה על פיו ומונעת ממנו לדבר. "אתה תחכה לי כאן בזמן שאני לוקחת אותה אל הגבירה. אתה מבין? כשאני אחזור, בטוח שאמצא משהו מעניין לעשות איתך."
ואז היא מסתובבת לעברי. "קדימה מתוקה שלי," היא אומרת. "החגיגה נגמרה. הגיע הזמן ללכת." והיא יוצאת מהצריף. אני חשה שרגליי מצייתות לאיזה כוח לא ברור, ומתחילות לצעוד בעקבותיה, בניגוד לרצוני. אני חולפת על פני הנער שעדיין עומד באמצע החדר. אני מנסה לגעת בו אבל בקושי מצליחה לשלוח את ידי. אצבעותיי בקושי נוגעות בו ואני חשה את חום גופו. ואז אני יוצאת מהצריף ומובלת מאחורי הנערה הקטנה. אנחנו נכנסות למעבה היער.