סופו של הנער הלוחם (5)
הוא שתקן, הנער. הוא לא מדבר בכלל. אם אני שואלת אותו על היער המוזר הזה, או על האישה המפחידה שביקרה כאן, (ושללא ספק חשקה בו, אני יודעת את זה בוודאות), הוא רק מושך בכתפיים ואומר לי שאני אבין הכול בהמשך.
אני תוהה מה הוא חושב עלינו, עליו ועלי. האם הוא רואה בי חברה? האם אני מוצאת חן בעיניו? אני לא יודעת. ניכר שאני חשובה לו מאוד. כבר פעמיים שהוא היה מוכן להקריב את עצמו למעני. פעם אחת הוא מסר את עצמו לידי היצורים המזוויעים, בחדר השינה שלי, ופעם נוספת הוא ניסה להתמקח עם האישה המפחידה, כך שמקום לקבל אותי היא תיקח אותו. והמחשבה הזו עוררה בי תחושות שלא הרגשתי מעודי לפני כן.
בינתיים אנחנו ממשיכים להתגורר בצריף. הנער מקושש עצים בחוץ, ביער, ומביא אותם אל הצריף. הוא ממש נושא על כתפיו גזעי ענק ללא כל קושי. אני נדהמת מכוחו, ולא מצליחה להבין איך הוא נכשל להשתחרר מהשרשרת שכבלה אותו. הרי אני פתחתי אותה ללא כל בעיות, ואני הרבה יותר חלשה ממנו….
משהו בקרבה אליו עושה לי טוב. הידיעה שאני קרובה אליו, שאני רואה אותו כל הזמן, שאנחנו יחד בצריף הקטן הזה. בחוץ נמצא היער האפל, בלי יום או לילה, כל הזמן אפילה מפחידה. גם תחושת זמן אין כאן, כאילו הזמן עצר מלכת.
המקום הזה רחוק מלהיות גן עדן, אבל הנוכחות של הנער הופכת את החוויה לנעימה. אני רק מייחלת לכך שמשהו יקרה… משהו שיגרום לכך שאני והוא נהיה יותר קרובים…
אבל לצערי, הדברים הולכים ומסתבכים…
תגובות (1)
אהבתי מאוד :)
אני במתח…