סופו של הנער הלוחם (4)

על פי הוראתו של הנער, אני מסתתרת בצריף ומביטה מעבר לדלת בנעשה. האישה הגבוהה נושאת את ידה לעבר הנער, ואצבעה מורה לכיוונו. הוא מתחיל לצעוד לעברה.
"אל תחמיא לעצמך. לא אותך אני רוצה." אומרת האישה. קולה נשמע כמו הצלפת שוט. הנער עוצר ומביט באישה ובכלבים שלה, שרובצים לרגליה.
"אני יודעת שאתה מסתיר בצריף נערה בשם מיכל. תביא לי אותה."
הנער לא זז. הוא מזדקף, ואני מבחינה בשרירים הגדולים מתקשחים ומתכווצים. "לא." הוא עונה. "לא תקבלי אותה."
"סליחה?" קולה של האישה נשמע כעת רם וחזק, כמו רעם מתגלגל. קירות הצריף רועדות כשהיא מדברת. "איך אתה מעז לענות לי ככה!"
"את יכולה לקבל אותי אם את רוצה. אבל לא אותה."
כעת יש שקט. שניהם מביטים זה בזה. הנער דרוך, מוכן לפעולה. האישה נראית לעומתו רגועה מאוד. מבטה נח על גופו, והיא בוחנת אותו. ואז היא מביטה לעבר הצריף. עיניה לוכדות את מבטי. אני נעשית מבועתת.
"היא לא תיתן לך ללכת." היא אומרת. "היא לא תמסור אותך אלי." עיניה שבות אל הנער. "לא נורא. אני אמצא דרך אחרת לחטוף אותה."
ואז היא מחייכת. "ולגביך, עלם חמודות, אתה עוד תגיע אלי. בדרך כזו או אחרת."
ואז היא פורשת את ידיה לצדדים, ולהפתעתי, היא והכלבים נעלמים באופן פתאומי.
שריריו של הנער נרפים, והוא קורס על הקרקע. אני ממהרת לעברו.