הסרט ששינה אותי (2)

"אז…מאיפה את חוזרת?" אני מנסה לשבור את הדממה המביכה שהשתררה במונית. (הזמזומים המעצבנים שמזמזם נהג המונית לא נחשבים)
"קנדה" היא לא הוסיפה דבר.
"אהה, אני חוזר מבנגקוק" לפתע הרעיון הזה נראה מטופש. מה פתאום החלטתי להידבק אליה?
ואם היא עכשיו הולכת לראות את החבר שאליו היא התגעגעה? איך היא אמורה להסביר את הגבר שיושב במונית שלה?
"אני מצטער אווה, זה היה רעיון מטומטם מצדי לעלות אתך למונית. נהג, תעצור כאן בקשה"
נראה כי זה העיר אותה מהרהוריה.
" מה פתאום! אתה לא הולך לרדת באמצע שום מקום!" היא סמנה לנהג המבולבל להמשיך בנסיעה.
"אני מצטערת, אני הייתי בקנדה עד שגיליתי על עצמי כמה דברים חדשים, הם פשוט מעסיקים אותי טיפה" הקול שלה הפך להיות חמוד כאשר הוא היה בטון מתנצל. הקול שלה היה בכלל נעים, לא רציתי שתפסיק לדבר.
"אז מה דעתך לצאת איתי לדייט מתישהו?" החלטתי שאם אני משפיל את עצמי ככה, אז זה יהיה עד הסוף.
עננה מעיבה על פניה לרגע קט ומכסה את החיוך התמידי ששהה על פניה. אך מיד לאחר מכן היא שבה להישיר אלי את מבטה והרגשתי כאילו עיניה הכחולות חודרות את כל חומותיי ומצליחות לראות למעמקי ליבי.
'צא מזה! גם אם יהיה משהו, זה יהיה משהו קצר, אני לא הולך להתאהב!' כך קבעתי לעצמי כשאווה פתחה את פיה כדי לענות. הרגשתי איך כל חומותיי מבצרות את עצמן. הציניות והמרירות חזרו אלי. יידרש יותר מזוג עיניים כחולות כדי לשבור אותי.