תיקון טעות ל-סיפור ללא שם..=] אני עדיין מחפשת שם לסיפור. אשמח לרעיונות..:)

הסיפור לא כ"כ מפחיד כמו שהוא נראה.. אז אני ממליצה להמשיך..=]

הקדמה:

יריות, צעקות, דם, אריזת חפצים ובית חדש. כך מסתכמים חיי מגיל 13.
אמא שלי נעלמה לפני 3 שנים בערך. אהבתי אותה מאוד. אף פעם לא הבנתי למה ואיך היא נעלמה.
אסור לדבר על זה עם אבא, זה סוג של חוק לא כתוב.
אחים אף פעם לא היו לי.. אני בעצמי נולדתי בטעות. ככה אבא אומר.
כל פעם שאנחנו מדברים על נושא המשפחה הפנים שלו משתנות פתאום: הוא נהיה עצוב ומסוגר- ורואים עליו שהוא מסתיר משהו.יש לי הרגשה שזה משהו חשוב. חשוב מידי.

קוראים לי סאם ואני עוד מעט בת 16, יש לי עיניים כחולות ("עמוקות כמו האוקיינוס" אבא אמר לי פעם, כשאמא הייתה איתנו), שיער חום גלי ואני רזה וקצת גבוהה לגילי.
לאבא קוראים מייקל, אמא נהגה לקרוא לו מייק. אחרי שהיא נעלמה גם אני לפעמים קוראת לו ככה. הוא מחייך בעצב כל פעם שזה קורה.

פעם היינו משפחה רגילה: אבא אמא ובת, גרנו בשכונה של אנשים קצת עשירים, כי היה לאבא עבודה טובה והלכתי לבית הספר הקרוב. היו לי שם הרבה חברות, לא שהייתי מלכת הכיתה או משהו אבל נחשבתי מקובלת פלוס..
יום אחד אבא חזר מהעבודה עם פנים מבוהלות לחלוטין. העיניים החומות דבש שלו היו פתוחות לרווחה. הוא אמר שאנחנו צריכים לעזוב, ומהר.
ניסינו לשאול מה קרה- אבל הוא לא ענה, רק אמר שעלינו להזדרז.
ארזתי חפצים מינימלים במיוחד ורצתי בחזרה למטה. אבא ואמא חיכו לי שם. הפעם גם אמא הייתה מבוהלת, כמעט כמו אבא. נסענו למקסיקו, לוילה עצומה, שבאופן מוזר הייתה שלנו.
במשך בערך חצי שנה אבא אימן אותי ואת אמא בלחימה.
שאלתי מיליון ואחת שאלות, לא קיבלתי אפילו תשובה אחת.
רק ידעתי שאנחנו צריכים להיזהר ולשמור על פרופיל נמוך.

ככה עברה לה חצי שנה.
יום אחד קמתי בבוקר והתארגנתי כדי לצאת עם אבא. לא ידעתי לאן הולכים, הוא אמר שזו הייתה הפתעה..
תמיד בבוקר היה הרבה רעש של הכנת ארוחת הבוקר-אמא התעקשה להכין כל יום ארוחה גדולה, מי יודע מה יעבור עלינו בהמשך היום..
הבוקר לא היו קולות.. זה לא היה משהו טוב. ירדתי במהירות למטה והבנתי שלא היו קולות, כי לא היה מי שיעשה אותם.

עליתי בחזרה לחדר, מבוהלת ולא יודעת מה לעשות. זה אף פעם לא קרה לפני. אבא ואמא פחדו להשאיר אותי לבד.
התאמנתי קצת במה שהספקתי ללמוד במשך החצי שנה, עד שאבא הגיע.
הפנים שלו היו רטובות מדמעות. רצתי אליו ושאלתי מה קרה.
"אמא נעלמה"

פרק 1

אני שומעת צעקות. זה הקול של אמא.
אני יורדת במהירות במדרגות, הולכת בעקבות הקול.. הוא לא מגיע מהבית, אז אני יוצאת דרך הדלת הראשית לכיוון החצר וממשיכה לרוץ. אני רצה במשך דקות ארוכות, עוברת דרך השטח הנרחב שמקיף את הבית שלנו ומגיעה לחצרות הבתים. קול הצעקות של אמא ממשיך לצרום לי באוזניים, אני לא יכולה לסבול את זה. אני לא מצליחה לדמיין מה גורם לה להשמיע קול כזה.
אני ממשיכה לרוץ בכל כוחי בעקבות הקול… עד שאני מתעוררת.

הסיוט הזה חוזר על עצמו בערך כל לילה. בכל פעם מחדש אני קמה רטובה כולי מדמעות. איפה אמא?
התארגנתי לבית הספר. זו פעם ראשונה מאז שעברנו לפה שאני הולכת לבית הספר. אבא אומר שהעניינים רגועים ואפשר להתחיל לנסות לחיות נורמאלים..
אין לי התנגדות.
אני מצפה וחוששת מהיום הראשון בבית הספר, באתי בתזמון טוב של תחילת שנה, אבל אני עדיין אהיה הילדה החדשה עם האימא האבודה. מבחינתי אני יתומה חלקית.
אני גם לא יודעת איך פתאום העניינים "נרגעו". אני אפילו לא יודעת איזה עניינים.
לבשתי את הבגדים האהובים עלי: חולצה קצרה בצבע כחול עם מחשוף, ומכנסי ג'ינס קצרים. מצב הרוח שלי השתנה מפחד להתרגשות, בכל זאת, יום ראשון בבית ספר חדש. התאפרתי קצת, ואת השיער החלטתי להשאיר פזור.
ירדתי במצב רוח עליז, משהו יוצא דופן לחלוטין. אבא קלט את מצב הרוח שלי וחייך אלי חיוך רחב.
"אני רואה שבת ספר עושה לך טוב" אמר
"אני מניחה. אם היציאות היחידות שלי היו ממשיכות להיות בחצר עוד הייתי חוטפת פחד ממקומות סגורים.." אמרתי בציניות
החיוך שלו דעך במקצת.. אופס, שכחתי שזה נושא רגיש. כמעט ירד לי המצב רוח, אבל ישר החלטתי שהיום הזה הולך להיות שמח במיוחד. אפילו אבא לא יכול לקלקל אותו.
אכלתי ארוחת בוקר קלה יצאתי החוצה. 'עכשיו' חשבתי לעצמי 'מתחיל הסיוט. אוטובוס'.. אבל כנראה שלאבא היו תוכניות אחרות. בחוץ חיכתה לי מכונית טויוטה חדשה.
"אמ.. אבא? מה המכונית הזו עושה בחוץ?.. אה.. היא לא מוכרת לי.." אמרתי בהפתעה.
החיוך של אבא חזר להיות גדול "רק מתנה קטנה לכבוד הלימודים.."
קטנה?
רצתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק גדול.. אני מניחה שהאוטובוס יצטרך לחכות עד שאהרוס את המכונית.. נראה לי שאבא שכח שאני הורסת מכוניות מקצועית.. 
קצת הסתבכתי בלהגיע לבית הספר, מזל שיצאתי מוקדם. באיזשהו שלב ראיתי את האוטובוס, אז בתקווה שזה האוטובוס של הבית ספר שלי נסעתי אחריו. ליתר דיוק רדפתי אחריו, הנהג נוסע כמו משוגע.. תודה אבא.. לפחות המכונית לא נשרטה אפילו קצת.
הגעתי לבית ספר עצום בגודלו, עם מדשאה ירוקה מסביב.
צבע הבית ספר היה בז' עדין כזה, היה שם מגרש ספורט שבצבץ מאחוריו, והיו המון תלמידים שהסתובבו, צחקו, ישבו על הספסלים שהיו על הדשא והמדרכה או נכנסו לבניין. בכניסה התנוסס שלט:
Welcome to Tamson School
כן, זה הבית ספר.
הייתי מוקסמת. יכלו להכניס בקלות פעמיים את הבית ספר הקודם שלי לתוך הבניין הזה..
הבנתי בדיוק למה אבא בחר דווקא את הבית ספר הזה, יהיה להם קשה למצוא אותי בו.. המחשבה הזו מילאה אותי פחד, ההכנות לבית הספר הצליח להשכיח ממני איך נראים החיים שלי באמת..
אוקי, פחד או לא פחד, היום הזה הולך להיות שמח במיוחד, אני צריכה פשוט לסמוך על אבא..אמ..
לקחתי את התיק שלי ויצאתי בחיוך מהאוטו. קלטתי בזווית עיני כמה פרצופים נועצים בי עיניים, כנראה שגם בבית ספר גדול כזה אני עדיין נחשבת הילדה החדשה. הצלצול נשמע ברקע ומילא בי התרגשות. לקחתי את המערכת שנשלחה אלינו בדואר והלכתי לכיוון חדר B7.

"נא לשבת במקומות בבקשה" אמר המורה לספרות. קראו לו אדון פרדי גרינשטיין. גם לחתול שהיה לי קראו פרדי, הוא נדרס ע"י משאית..
בסופו של דבר המורה פרדי היה נחמד למדי. הוא ביקש ממני לספר קצת על עצמי, וזו הייתה הזדמנות מצוינת לחפש פנים ידידותיות בין הפרצופים השונים. סיפרתי על עצמי באופן כללי, לא על אמא, לא על האימונים של אבא ולא על הרוצחים שהגיעו מידי פעם לביקור.. התמקדתי בעיקר בחיים הקודמים שלי. התקופה הטובה..

בשיעור הרביעי שלפני ארוחת הצהריים הרגשתי שמישהו נועץ בי מבטים.. בשלב שלא יכולתי לסבול את זה הצצתי כאילו לבחון את הכיתה ולגלות מי זה. ראיתי פרצוף משועשע נועץ בי עיניים.. אופס.. הוא קלט את ה"טריק" הלא מוצלח שלי.. היו לו פנים ידידותיות, עיניו היו שחורות וחולצתו הירוקה הציצה מעל לשולחן. 'חמוד' זו הביקורת הראשונית שעבר לי בראש. שערו השחור שנפל על פניו העגלגלות משהו השווה לו את המראה התמים.. בסוף השיעור ארזתי את הספרים והלכתי לקפיטריה לארוחת צהריים. בעודי מתלבטת מה בא לי לאכול הרגשתי טפיחה חזקה על הכתף. הסתובבתי בבהלה..