הטרטרוס – סיפורו של ניאו. (7)

ג׳ייד התחילה לרוץ אל הכיוון ההפוך מהמחנה, היא רצה אליי. היא תפסה בידי ומשכה אותי קדימה אל המחנה, ידה השנייה שולפת את חרבה. ״בוא כבר!״ היא חזרה על עצמה בלחץ. הרוח שרקה לי באוזניים, ניסיתי לשמור בקצב של ג׳ייד בעודי מועד ובוהה בשיער החום של ג׳ייד מתנפנף מול עיניי, מעוור אותי לחלוטין.
הבנתי שהגענו למחנה כשג'ייד נעצרה ועזבה את ידי ובחטף התקרבה אליי עוד צעד, כאילו בחשש שמישהו ישמע אותה. הריח שלה הכה בי שוב, ויחד עם זאת העיניים שלה, הם היו זועפות, אבל עם זאת כל כך יפות ומיוחדות.
מעולם לא ראיתי דבר שכזה, כאילו כל הצבעים שקיימים התמקדו בעיניים שלה, היו שם את כל צבעי העיניים הקיימים: חום, שחור, אפור, כחול, ירוק, זהב ואפילו סגול.
"אתה יודע מי ילל שם?"
"לא," אמרתי בקול אדיש, אפילו שבלבי קצת פחדתי מהמצפה לנו. התרחקתי ממנה כמה צעדים. שנינו הסדרנו את נשימותינו.
"בטוח?" היא שאלה שוב. "אחרי שהחזרת לכאן את הכלב שאול אני לא בטוחה אם אני מ-"
"בטוח," אמרתי בעצבנות. "עכשיו לכי אל ביתן אפרודיטה שלך לפני שאחד מאחיותייך תשים לב שנעלמת ותקבל התקף לב."
ג'ייד התרגזה, היא נחרה בבוז. "לא אכפת לי מה האחיות שלי חושבות, לא אכפת לי מהן בכלל."
סרקתי אותה בעיניי, עד כה נראה שהיא לא בת אפרודיטה גאה, כמו ששיערתי.
"בסדר, מה שתגידי," אמרתי והנפתי את ידי בביטול והתחלתי ללכת אל כיוון הביתן שלי.
"חכה," היא אמרה. שמעתי את השריקה של החרב שלה נכנסת אל תוך הנדן. הסתובבתי אליה, היא צעדה אליי צעדים ספורים. להפתעתי, היא השפילה את מבטה והתנצלה.
"אני מצטערת אם הייתי טיפה מגעילה," היא אמרה והסיטה תלתל חום מפרצופה אל מאחורי האוזן. "אני מאמינה לך, באמת. אם תצטרך עזרה, אני אשמח לעזור לך." היא הסתכלה ישירות בעיניי וחייכה חיוך מבויש. צמרמורת עברה לי בעמוד השדרה.
היא הזכירה לי אותה.. יותר מדי.
"כן… בטח…" גמגמתי, מנסה להדחיק את הזיכרונות. "תודה… אני… אני אדבר איתך כבר."
אמרתי ונמלטתי משם.
רצתי לעבר הביתן שלי, מבויש לחלוטין, יודע שבעוד כמה רגעים הכאב יפרוץ מבעד לחומה הבלתי נראית שבראשי ותוציא עליי את כל זיכרונותיי העמוקים ביותר.. הכואבים ביותר.
לא בדקתי אם ג'ייד עוקבת אחריי, לא היה לי אכפת ממנה. סתם עוד בת אפרודיטה מתנשאת שמשקרת לי, חשבתי לעצמי, אבל עמוק בתוכי.. האמנתי לה. אפילו.. קשה לי לומר זאת – חיבבתי אותה.
עברתי את הגבול הקסום במהירות וראיתי את הביתן שלי, נוצץ בשמש באור אפל, הגג השחור כלילה בהק מתחת לאבני השיש השחורות, שנתנו הרגשה שנכנסים הישר לתוך האבדון.
ידי כבר הייתה מונחת על הדלת, אבל צעקות שמי גרמו לי להסתובב לאחור.
שני חצויים, אחת נערה בעלת שיער שחור מתולתל וקצר, עיניים אפורות כסערה וחדות כעיני איילה, ועור חיוור. החצוי השני, היה בעל שיער בלונדיני קש קצוץ ועיניים חומות-ירוקות שבהקו באור השמש, הוא היה יחסית שרירי.
שניהם החזיקו כלי נשק.
הנערה החזיקה חרב ארד שמימי, שבקת החרב זהר ינשוף כסוף. שיערתי שהיא בת אתנה, כי ינשוף זה סמל אתנה. בידה השנייה החזיקה מגן כסוף שעליו חרוטים כל מיני סיטואציות שלא הבנתי למה הן קשורות. הנער החזיק קשת גדולה, שחרוטים עליה כל מיני כתובות ביוונית עתיקה, על גבו נתלו חיצים ארוכים וחדים כתער, עשויים מארד שמימי נגד מפלצות.
"מה יש?" שאלתי בתמימות, אבל אז הבטתי מסביב. כיצד לא ראיתי זאת? עשרות מפלצות פלשו למחנה, אבל כיצד? מה עם הגבול הקסום?
הבטתי בבהלה אל העץ של תאליה, העלים הצהיבו, הגבעה נעשתה יותר חסרת חיים.
משהו.. קרה לעץ של תאליה. לא היה זמן להתחיל לדאוג.
אני ושני החצויים רצנו לעבר קיקלופ שעבר את הגבול כרגע.
חשבתי על קיירו, קליאו וגרובר. מעניין איפה הם.
הוצאתי את החרב השחורה שלי כלילה, והחלתי לכתוש איברים של מפלצות, דם מפלצות החל לנזול על חרבי, חתכתי יד של קיקלופ שעפה הרחק ממני בקפיצה מהירה, בזמן שהחצויה בעלת השיער השחור תקעה בליבו את חרבה. הקיקלופ נעלם ישר אל תוך הטרטרוס.
אתם מבינים, כאשר הורגים מפלצות, הן חוזרות לטרטרוס, מתגבשות ואז אחרי כמה זמן חוזרות לעולמנו שוב, וצריך להרוג אותם שוב. ככה זה מתרחש – תהליך מחזורי.
הפלישה הייתה נוראית. זה היה תחילת החורף, כך שלא הרבה חניכים נשארו במחנה, רק אלה שלא היה להם לאן ללכת. אז היינו מעטים. המפלצות היו רבות, ונראה שלא הפסיקו להגיע.
ידעתי שזה קרב אבוד.
אבל בכל זאת הרגשתי את הנחישות מתלאת בי. רצתי לעבר קאמפה, שהיא שילוב של דרקון, עם ראש ופלג גוף עליון של אישה וזנב של עקרב. היא ניסתה לתקוף אותי, אך התחמקתי בקלילות, וקפצתי על גבה, היא זזה מתחתיי והחדרתי את החרב לתוך ראשה תוך כדי שאני אוחז בה.
היא נפלה על הרצפה בקול חבטה, אני קפצתי ממה, היא התמוססה. ואחרי שבריר שנייה, שמעתי קול קורא בשמי.
הבטתי לאחור במהירות וראיתי שור מכני עצום, מתקדם לעברי במהירות. הוא ניסה להדוף אותי עם גופו הלוהט, והתחמקתי ממנו, אבל זה היה מאוחר מדי – הוא בכל זאת פגע בי בחבטה אדירה. גופי להט והרגשתי כאילו אני עולה באש, הוטחתי בחפץ כלשהו, וגופי זעק לעזרה.
ראיתי רק במטושטש את השור הרץ לעברי פעם נוספת, ניסיתי לזוז אך לא הצלחתי.
דמות מטושטשת הופיעה מולי, מנסה להילחם בשור המכני בידיים חשופות. רציתי לומר לו משהו, להזהיר אותו, אך פי לא הקשיב לפקודת מוחי. למרבה הפלא (ותדהמתי הגדולה) השור המכני נקרע לגמרי, ותלתלי עשן יצאו מחלקי גופו ועלו אל השמיים. הדמות התקרבה אליי, נראה שיש לו שני עיניים גדולות, הוא מוגדל, שיערו חום פרוע ומלוכלך.
הבטתי מאחוריו, וכל מה שראיתי היו חצויים הנלחמים על חייהם, ועל המחנה.
'אני מקווה שכירון קרא לעזרה..' חשבתי לעצמי, והחזרתי את מבטי אל הנער שהציל אותי לפני שניות ספורות. אינני מתרגש מכך, חצויים תמיד עוזרים לחצויים אחרים, לא?
התשובה הייתה כמובן שלא.
הוא הושיט את ידו המלוכלכת לעברי, תפסתי אותה בטשטוש, וניסיתי לעמוד על רגליי, אך גופי שרף. דמיינתי לעצמי כיצד אני נראה כרגע; אני בטח מפויח לגמרי. רחרחתי את האוויר, וריח של שריפה התמלא באפי. אני כמעט בטוח שזה ממני.
לאחר שהנער הבין שאין ביכולתי לקום, הוא הרים אותי בידיו בקלילות יתר. כמו איש המרים חתלתולה.
ראשי פעם בכאב, והרגשתי כאילו כל שערה על גופי נשרפה. אני מניח שבאמת נשרפו לי השערות.
ראיתי מבעד לעיניי שהוא רץ לעבר הבניין המרכזי, בו הייתה התקהלות די גדולה של חצויים, סאטירים ונימפות.
בין החצויים שמעתי פקודות מהירות, מפי מישהי שמוכרת לי מאוד. ולא בהכרח אחת האהובות עליי במחנה. מייס בעלת השיער הבלונדיני עם הגוונים בצבע ירוק וורוד, זרקה פקודות לבני הרמס האחרים.
לדעתי, היא מתאימה יותר להיות בת ארס. היא תוקפנית, ארסית ויש לה משיכה להיכנס לריבים, קרבות וכדומה. אבל מצד שני, היא גם מצחיקה, מתוחכמת וממש טובה ברפואה.
אז אולי בכל זאת היא מתאימה להיות בתו של הרמס. אבל זה לא משנה את העובדה ששנינו שונאים אחד את השני.
"אתה יכול להוריד אותי.." מלמלתי במהירות כאשר ראיתי את מייס. לא רציתי עכשיו את ההצקות שלה.
שמעתי אנחה,"אתה בטוח?" נשמע קול עמוק אבל שמעתי בו קמצוץ של גוון ילדותי.
הנהנתי. הוא הוריד אותי, וכל ראשי החל להסתחרר, הבטתי סביב והלכתי בכשילה לעבר המרפאה, מלמל כל מיני דברים לא ברורים.
הבטתי לאחור לעבר החצוי שהציל את חיי, הוא בהה בי במבט מודאג.
הרמתי אגודלים למעלה כאות שהכל טוב, פניי נשארו אדישים, והמשכתי להתקדם לכיוון המרפאה.