בני הלילה 2

סודיות.
זה היה החוק היחיד בעבודה הזו. טוב, בערך… היה גם את החוק ההוא, שלא לירות בחדי קרן ודרקונים כי זה מרגיז אותם ואז הם עושים בלגן מטורף…
אהבתי את זה לחלוטין. תמיד היו לי, נקרא לזה בעיות עם חוקים. במיוחד כשהיו רבים מהם, במיוחד כשהם הפריעו לי לעשות משהו נורמלי והגיוני לגמרי- כמו למשל לתקוע סכין בלב של ערפד משוגע או לרסק אגרוף לפנים של ננס מחורפן על כל הראש.
אפשר לומר שזו היתה בשבילי יותר מעבודה, זה היה גם תחביב.
בניגוד לכל חברי- הציידים, אני הכרתי וידעתי על היצורים שעליהם פיקחנו עוד לפני שנשבעתי לשמור על סודיות מוחלטת. בעצם, הושבעתי ונכנסתי לעבודה שלי רק כי כבר ידעתי על כל העסק.
כשמסתכלים על זה ככה, אני יכולה להאשים את אבא שלי בהכל, החל בידע שלי על עולם המסתורין שחי לנו ממש מתחת לאף, בעבודתי ובכלה במקום המגורים שלי. אבל כי מעולם לא הצטערתי על אף אחד מהדברים האלו, לא ראיתי שום צורך להאשים אותו.
אני מניחה שאני צריכה להסביר את זה, אז טוב, קצר ולעניין: אבא שלי- חוֹאָן רופוס- הוא זאב אדם.
טוב, זה לגמרי לא מדויק… אמא שלו היא זאבת אדם, אבא שלו היה לגמרי אנושי ולגמרי מאוהב והתוצאה היתה חצי זאב אדם. לא, הוא לא מסוגל להדביק מישהו אחר והוא בכלל לא מסוכן אבל הוא כן משנה צורה לזאב בזמן ירח מלא ובכל פעם שמתחשק לו או שהוא במצב רוח קיצוני כלשהו.
זה בטח נשמע מוזר, אבל אני רגילה לגמרי לעובדה שאם אני עושה משהו מטורף כמו לצבוע את שיערי לירוק מזעזע או לנקב פירסינג חדש, אבי היקר יהיה עלול להגיב בשינוי צורה לזאב שחור ורטנוני להחריד שיושב על הספה בסלון וצופה בערוץ הספורט או משהו…
האמת, זה היה כל כך נורמלי שכשיום אחד- כשהיתי בערך בת עשר- הגיעו לביתנו זוג גברים לבושים בחליפות ומשקפי שמש שחורים (למרות שהיה חורף ולא היתה בכלל שמש) והשביעו אותי על סודיות מוחלטת, לא הבנתי המון זמן מה בכלל הם רוצים ממני, מה? לא לכל האבות יש את הכישרון הזה?
גיחכתי כשנזכרתי באירוע וסטיתי במהירות שמאלה, אל כביש צדדי ומוזנח מעט שהתפתל בתוך יער עבות.
היו המון חסרונות לחיים בחברת משפחה משונה כשלי. לא יכולנו לעשות המון דברים שלכל משפחה רגילה באים לגמרי בקלות, לא יצאנו טיולים, יצרנו קשרים רק עם מעט מאוד אנשים, לא למדתי בגן או בבית ספר כדי שלא אפלוט בטעות את הסוד, אבי הסתגר בבית רוב הזמן- כי לא רצה לאבד שליטה ולהפוך לזאב פתאום…
אמא שלי לא יכלה לעמוד בזה ליותר משנתיים, כנראה שהחיים בעולם קסום שנופל עלייך יום בהיר אחד הם פשוט יותר מדי לרוב האנשים. היא השאירה אותי לחיות בחברת סבי האנושי והסבתא והאבא הזאביים- משהו שלי, לקחה את עצמה לאיזו חורשה נידחת והורידה לעצמה כדור בראש. אני לא יודעת יותר מזה שהיא היתה צרפתייה מהממת בשם סופי. כן, אבא שלי לא לגמרי התאושש מזה והוא לא נוהג לדבר עליה.
בכל אופן, היתרון הכי משמעותי בחיים האלו היה העובדה שאני- בתור בתו של חצי זאב אדם ויחד עם זאת 'ציידת מסתורין'- יכולתי לעשות המון עצום של דברים שאף בן אנוש רגיל- או לובש ברדס אחר- היו יכולים לעשות. הדבר שעמד בראש הרשימה הזו היה שגרתי יחד עם אבי וסבא וסבתא שלי באחת השמורות.
פניתי בעיקול החד להחדיר והגברתי מהירות כשהתחלתי להבחין בצוק האבן העצום שמעבר לעיקול הבא, מצדו השמאלי של הכביש. המנוע שאג ומד המהירות הצביע על מאה עשרים קילומטר לשעה. ירדתי מהכביש בתאוצה לא חוקית לחלוטין ודהרתי ישר אל הסלעים האפורים החשופים. המכונית עפה באוויר לשנייה ואז פגעה באבן והכל השתנה. עכשיו ראו שלא היה מדובר בצוק אמתי אלא באשליה מתוחכמת להחריד שמאחוריה השתרע יער משונה מאוד.
עצרתי את המכונית כדי להתפעל מהנוף- דבר שעשיתי בכל יום ומעולם לא נמאס עלי- והמשכתי בנסיעה איטית וזהירה על שביל העפר המכוסה עלי שלכת חומים- כתומים מהחורף שעבר.
אָרִיטְרַגָה. שמורת הקסם הראשונה בגודלה והדבר הקרוב ביותר לעיר בירה בעולם הקסם.
אין כמו הבית…
פרק 2
היא יצא לדרך ברגע שהחשיך, מושכת על שיערה השחור כפחם את ברדס הגלימה. אז זינקה מהגג המשופע, נוחתת בחן מבעית על הגג הבא. היא המשיכה כך בערך חמש דקות, עד שהגגות נגמרו ואת מקומם תפסו אדמה, דשא, אספלט ובוץ. זה לא באמת שינה לה, היא היתה מהירה כל כך שלא טרחה לתהות על מה היא דורכת בריצתה המטורפת. למען האמת, כבר הרבה זמן לא שינה לה כלום בכלל… היתה מוכנה לקרוא אליה את האויבים הכי גדולים שלה וזה לא שינה לגביה שומדבר. היא ידעה שזה נואש, שזה רעיון גרוע להחריד, אבל היתה זקוקה לעזרה, היא לא יכולה לעשות יותר ממה שכבר עשתה, וברור לחלוטין שזה לא הספיק, אפילו לא קרוב לכך… ועשיו הוא שוב משתולל, מרסק קירות, או שוכב מכווץ על הקרקע, מנסה להתנגד לכאב הנורא ששורף לו את העצמות, את הוורידים והעורקים.
היא ניערה את ראשה, לא, אין לה זמן לחשוב מה קורה לו, היא צריכה להגיע לכפר מהר, לפני שהוא יחליט לצאת, חייבת להביא אליו את המנה, אם לא, הוא יעשה את זה, ויזרע הרס מוחלט.
היא שנאה לצוד בכפר, זה היה כל כך בולט אם מישהו היה נעלם פתאום, שלא כמו בעיר- אבל לא היתה ברירה, בעיר כבר התחילו להיזהר הרבה יותר מדי, במיוחד בחודש האחרון, מאז שהציד שלה הפך להיות לגמרי בלתי נסבל, כמעט יומיומי! היא נאנקה כשחשבה מה בטח מגיע לה על מה שהיא עושה. אז דחקה גם את המחשבה הזו מראשה.
היא נעצרה באחת מול הפאב הכפרי עשוי העץ והורידה את הגלימה, זורקת אותה על מעקה המרפסת הריקה. אז פסעה קדימה ופתחה את הדלת. צרור פעמונים שהיה קשור מעליה צלצל בחביבות. הבר היה מלא גברים ונשים שנהנו ממשקה וסיפור טוב או התחרו ביניהם בהורדת ידיים או בקליעת חצים. היא נזכרה מיד בזמן הרב להבעית שאלו היו חייה, חיים מסטולים, יהירים ונינוחים שנעו בין צחוק, שירה זייפנית ואינספור תיגרות- פאב משעשעות לבין ימים של דיכאון ושעמום מוחלט, עוני, צווחות ומריבות בכלל לא משעשעות.
היא נשמה עמוק, ממש מסניפה לריאותיה את ריח הבירה, הזיעה, הסיגריות והחיוניות המטורפת של בני האנוש. הריח כמעט גרם לה לפרוץ בבכי. זה פשוט הזכיר לה יותר מדי.
הערפדה שנאה לצוד בכפרים, ובמיוחד בפאבים…
***
"ארוחת הערב כבר התקררה, תחממי אותה לעצמך." זו היתה הברכה של סבתא למראה כניסתי אל הבית. "שלום גם לך!" עניתי בהדגשה, מזעיפה מעט את פני, היום איחרתי בסך הכל בחצי שעה אז היא לא ממש חייבת להיות רעה! חשבתי. זאב אפור ענק בעל כתם שחור על קצה זנבו ועיניים כחולות בורקות פסע לעברי, מחייך את החיוך המשונה הזה שזאבים מחייכים. "אני אחמם לך את זה, ממילא אני שוב רעב."
אה, כן, שכחתי להכיר לכם את רֶיְי.
טוב, אז נכון יש לכל אחד את החבר- הכי- טוב- שלו? זה שיש לך תמונות מביכות של שניכם יחד ערומים בכיור בחדר האמבטיה ומורחים זה על זה משחת שיניים או ישנים זרוקים יחד על אותה ספה כשסרט אימה שאיש לא צופה בו דולק בטלוויזיה ופופקורן ממלא לך את השערות? ריי הוא החבר הזה… עברנו יחד דברים שאני בטוחה שאף אחד מכם לא עבר אפילו עם עצמו, בטח שלא עם עוד מישהו. רבנו מיליוני פעמים והשלמנו בדיוק שנייה אחרי זה. הדבר הראשון שבאמת העמיד את החברות הזו במבחן, היה כשהוא ננשך והפך לזאב אדם- ולמרות שלי אין עם זה בעיה, זה היה… מאתגר, כי קרה באשמתי…
בניגוד לאבא שלי, מסתבר שאני כן מסוגלת להעביר את מה שסבא שלי מתעקש לקרוא לו מחלת ההזדאבות.
הלם?
תאמינו לי שלי זה היה יותר מזה! במיוחד לאור העובדה שעד עכשיו לא הראיתי שום תגובה כלשהי לירח מלא או לנגיעה בכסף (למרות שהשנאה לערפדים כן תפסה אצלי…) בכל אופן, כשהיינו בני שש עשרה, עשינו משהו שאנחנו עושים עד היום- למרבה הבושה- הלכנו מכות.
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה, רק שבאיזשהו שלב מצאתי את עצמי מרותקת לרצפה וזה בכלל לא מצא חן בעיני. ידי היו אחוזות בכוח בידיו של ריי ורגלי בטשו באוויר הריק. כל מה שנשאר לי היה להשתמש בפה שלי. ברגע שלעסתי את כתפו, ידעתי שמשהו קרה. משהו קרה לשיניים שלי. הן התחדדו, קרעו דרך הסוודר והחולצה וננעצו בעור ובשר. דם מילא את פי, דם ועוד משהו, משהו קפוא ומריר, שלא היה דם בשום אופן. נרתעתי לאחור, אבל זה היה כבר מאוחר מדי, הארס הוזרק לדמו.
כמו הרבה מחלות, אנשים שונים מגיבים בדרך שונה, יש כאלו שיחלו מיד, יש כאלו שלא יקבלו את המחלה לעולם והיא רק תמצא בגופם, ויש כאלה שהמחלה מחכה כמה זמן- אפילו שנים- ואז מתפרצת. ריי היה שייך לקבוצה השלישית.
ידענו בוודאות שהארס שלי גרם למשהו, אבל לא הינו בטוחים כמה זמן זה יקח. אז כולנו הינו די מופתעים שרק שנה אחר כך- בגיל שבע עשרה- ריי הגיע אל הבית שלנו בריצה מבועתת כשהוא מספר שבלילה שעבר, ליל ירח מלא, הוא מצא את עצמו- לפתע פתאום- בגוף של זאב.
זה היה בדיוק בשנה שבה אבי החליט לבסוף לעבור לאריטרגה והבית היה נראה כמו ג'ונגל של ארגזי קרטון. ריי התחנן שלא נעזוב, טען שהוא לא יהיה מסוגל לעבור את זה בלעדינו- וסביר להניח שגם מאוד צדק- אבא שלי, בלי לחשוב פעמיים, אמר שהוא צריך להצטרף אלינו.
ריי- שגר אם סבתו מאז שהוריו ואחותו נהרגו בתאונת דרכים כשהיה בן שלוש- לא היסס הרבה, כך קרה שהגענו אל בית העץ העצום של סבא וסבתא שלי עם אורח, שעד מהרה התחבב על סבתא שלי אפילו יותר ממני. ריי לא היה שם לעיתים קרובות, הוא מאז ומתמיד אהב לטייל ולא לקח לו הרבה זמן להצליח לשלוט בשינוי הצורה שלו, כך שבדמות זאב הוא נדד לאורך ולרוחב כל היבשת בערך, חוזר לביקורים בזמנים הכי לא צפויים. בשנתיים האחרונות זה קצת הפסיק- כנראה שמסעות נמאסים באיזשהו שלב- והתחיל לעבוד בשירות הדואר של אריטרגה, מעביר משלוחים ומתרוצץ ברחבי העיר והכפרים הקטנים והאחוזות המבודדות שסביבה.
"איך עבר עלייך היום?" ריי שינה צורה, הופך לגבר צעיר, גבוהה ורזה בעל שיער בלונדיני- חום ארוך וחלק שהגיע עד אחרי כתפיו, עיניים ירוקות מדי וחיוך שובב- קבוע.
"בטח פחות מעניין משלך." רטנתי והורדתי את נעלי בבעיטה. הוא גיחך, "אני תמיד יותר מעניין ממך!" גלגלתי עיניים. "מה חדש בעולם הישן?" חייכתי, זו היתה שאלתו הקבועה, "לא הרבה, יש איזה חולה נפש עם בלון גז, ארבע בני ערובה ודרישות משונות, זה נחשב?" ריי הנהן ברצינות מעושה, "בטח, מאוד חשוב!" הוא מיהר אל המטבח, קורא אלי מעבר לכתפו שיש לי שלוש מכתבים וחבילה כבדה להחריד על המיטה. נחרתי בשעשוע ומיהרתי במעלה מדרגות העץ אל חדרי.
החדר שלי היה שילוב משונה בין ארץ הפיות לבין 'העולם הישן' כמו שריי כינה זאת. נתחיל מזה שהחדר היה בעצם גומה גדולה מאוד בגזע העץ העצום שביתנו נבנה בו, עליו, לידו ומתחתיו, והרבה מהרהיטים- כמו למשל שולחן הכתיבה הגדול והעמוס, ארון הבגדים, המיטה (חור נוח להחריד בקיר) וכמה מדפים- היו בלתי ניתנים להזזה כי גולפו מאותו עץ עצמו. אז הגיעו הדברים המאוד לא שייכים למקום, מחשב נייד אדום מסנוור, מדפסת, טלוויזיה, פקס, שני טלפונים, מקרר קטן ומנורה חסכונית בחשמל. באריטרגה רוב הזמן לא היה חשמל, וכשכן היה, הוא היה יקר להבעית- כל כך יקר שהרבה ממי שחיו בכפרים ובאחוזות מבודדות, לא השתמשו בו בכלל. אבל בגלל שאבא שלי הוא משהו כמו מלך הקומבינות, הצלחנו לסדר לנו חשמל באופן כמעט תמידי ובמחירים לא גרועים מדי, מעולם לא התעמקתי בזה, אבל אני חושבת שזה קשור לזה שאני עובדת אצל חובשי הברדסים.
החלק האהוב עלי בחדר הוא החלון. הוא ניצב בדיוק מעל השולחן ומשקיף על ה'עיר' המשונה הזו שבה אני גרה. החלון כל כך גדול שכבר מצאתי את עצמי יותר מפעם נרדמת על האדן שלו- שהיה רחב כמיטתי. מה שהכי נהדר זה שמול החלון יש את אחד מהענפים העצומים האלו של עץ הטוֹרְקוֹן האדמדם שממנו עשוי הבית וזה כמעט כמו מרפסת קטנה שממנה אפשר לבהות בשביל היחיד שנמצא על הקרקע- כי כל הדרכים הן ענפים או גשרי ענק.
אז בהיתי לי בחלון ותכננתי את נסיעתי מחר בבוקר אל ג'וסלין, כולל תזכורת לגבי כלי נשק וכמות נחמדה של מים מהאגם המבורך וכמה שקיות של תרומת דם שהשגתי בדרך לא דרך.
לגמרי שכחתי ממה שריי אמר לי לפני כן כשהתיישבתי על המיטה המבולגנת שלי וגילתי עליה את הדואר. שתים מהמעטפות היו הזמנות לאיזשהם נשפים שנערכו אצל האלפים- לא מעניין. המכתב השלישי היה גם הוא מאלפים, אבל הכיל משהו מעניין מאוד, אֶלְרָנג, האחראי על הספרייה העתיקה של האלפים- וחבר טוב מאוד שלי- חושד שמישהו גנב יותר מעשרים כרכים סודיים מאוד, מאוד שקשורים להיסטוריה, ובעיקר להיסטוריה שלא סופרה… הוא ביקש- או לייתר דיוק התחנן- שאבוא בהקדם האפשרי לדבר אתו.
העפתי מבט קצר אל החבילה העטופה בבד דקיק וירוק וזינקתי אל חדר המקלחת הקטן שהותקן רק לא מזמן בחדרי. מיהרתי לשטוף מעלי את 'אבק היום החולף' כמו שאבי קרא לזה, ודהרתי להתלבש. זה היה מסובך משנשמע, האלפים מאוד לא חיבבו את רוב הבגדים שהיו לי, בלשון המעטה, וביקור בספרייה היה אירוע שהצריך לבוש קצת מעל הרגיל. לבסוף בחרתי במשהו מ'ארון האריטרגה' שלי, טוניקה ארוכה וצרה בשחור וירוק. הוספתי לזה מכנסיים שחורים צמודים ומגפיים פרוותיים- ירוקים ורכים שהגיעו עד אמצע שוקיי, והרגשתי שאני נראית מספיק בסדר. נאנחתי מעט כשהבחנתי בדרך שבה שיערי הסגול- חציל- זועק החליט לבלוט וקיללתי את הבחירה המטופשת, "היתי צריכה להישאר עם הכחול- כסף או הירוק- יער… זה היה ממש מוצא חן בעיני האלפים…" מלמלתי. בחנתי את שיערי בביקורתיות. צבעתי אותו מגיל שתים עשרה, כי הצבע הטבעי שלו היה לבן כשלג. אף פעם לא הבנתי למה זה, אבל משום מה, לילדים שנולדו לזאבי אדם היו תמיד שיערות לבנות. אני מניחה שזה איזשהו פגם גנטי. מה שמצחיק זה שהריסים והגבות שלי כמעט שחורות והעור שלי כהה כשל ספרדייה שמבלה כל חייה על חוף הים… אני חייבת להודות שלבן יכול להיות מעניין, אבל שיער ירוק, סגול, וורוד, כחול או כסוף הרבה יותר מעניינים!
כמובן, זה לא היה הדבר הכי מוזר בשיער שלי, הדבר הזה היה העובדה שיכולתי- ככל אנשי הזאב- לשלוט בשיערי ובאופן בו גדל. לרוב זאבי האדם היתה תסרוקת קבועה של שיער עד אמצע הגב, מעט מדורג אולי- אם הצליחו לגרום לשיערם לציית להם בצורה יוצאת דופן באותו בוקר. לי היה כישרון ייחודי בזה, שיערי היה מסוגל אפילו לציית לפקודות שלי בקשר לגוון מסוים של סגול לילך או חום- תפוח- אדמה עם פסים בצהוב זועק או משהו כזה…
אז בהיתי בשיערי ודמיינתי אותו מגיע למותני, שחור, כבד ומעט מסתלסל. אה, כן, וקצוות ירוקים- אני חייבת לשמור על איזשהו סימן היכר! המשקל הפתאומי הפתיע אותי לא מעט, וכמעט איבדתי את הריכוז. כשנעצתי עיניים במראה, גיליתי שזה פעל היטב. חייכתי ומיהרתי לחגור למותני חגורה עבה עשויה כסף שאליה השחלתי סכין הטלה ופגיון מעוקל. (השימוש באקדחים ושאר כלי נשק 'חמים' אסור באיסור מוחלט באריטרגה ובשאר שמורות- הקסם.) לאחר רגע של היסוס הוספתי שני צמידי כסף- למקרה שאתקל במישהו ננסי, זאבי או ערפדי ולא נחמד. אז יצאתי דרך החלון, מדלגת בין מבוכי הענפים.