שמיים אפורים

מביט מן החלון,
עדיין יום ראשון,
האנשים ברחובות,
ממשיכים בהזיות,
והגינה הישנה,
עדיין נעולה,
והשמיים האפורים,
מלווים את החיים.

ולאן אפשר לפנות,
יש הזדמנויות,
יש משאלות,
אבל הלב רוצה לחיות,
והדמעות עוד זולגות,
כי הכאב עוד לא עבר,
ובלעדיו, מה נשאר?
רק שמיים אפורים,
ואנשים שלא יודעים.

מביט מהחלון,
עדיין יום ראשון,
מכוניות רצות בכביש,
ואני נשאר אדיש,
כי אין סיבה לרגשות,
יש שאריות של חוויות,
כמו אשפה שברחוב,
אחזור אל המחבוא.

ולאן אפשר לרוץ,
יש דרכים,
יש מתנות,
אבל הכתפיים רועדות,
והמחשבות לא מרשות,
כי הלב כרגע נשבר,
והחיוך, הוא נאסר,
רק שמיים אפורים,
ואנשים לא מבינים.

מביט מהחלון,
הסוף של יום ראשון,
השמש מנופפת לשלום,
כולם חוזרים, הולכים לישון,
והלילה מתכהה,
והרוח משתהה,
ועוד יום שמתבזבז,
העצב בלבי אוחז.

ולאן אפשר לברוח,
אין מחסור,
אך אין מנוח,
והכאב עוד לא עבר,
והחיוך רחוק וקר,
כי אין טעם לחיים,
עדיף לצחוק בעננים,
רק שמיים אפורים,
ובכי בצללים.