הכל התחיל באש (4)

אז זה התחיל ביום ההוא ששפכתי על רואן דלי מיי קרח.
עבר שבוע מאז שאנחנו בדרכים, אולי לדעתכם זה קצת לא אפשרי, אבל הארץ המרכזית ביבשת, ארץ המלוכה, טוב, השטח שלה ענק.
ובגלל זה חשבתי לארגן לנו לילה במקום יבש, ונעים. חוץ מזה, גם היינו דיי קרובים לגבול, אז הרשתי לעצמי לבזבז קצת כסף. עצרנו בעיר דיי שוממת בדרך, ושילמתי עבור לילה בחדר של שתי מיטות. לא אחת. אל תפנטזו פתאום עליי ועל רואן.
זה עלה דיי הרבה כסף. 200 מטבעות. אבל לא היה לי אכפת, כי יותר משבוע בדרכים הופך בן אדם למוזנח.
אבל מה האידיוט עשה? כי ברור שהוא עשה משהו, לא הייתי הופכת עליו דלי מיי קרח כי סתם התחשק לי (אולי, ואולי לא).
הוא החליט לרדת ולהסתובב, ולנצל את הלילה היבש בחוץ, כדי להשתכר עם כל מיני אנשים מפוקפקים.
ובסופו של דבר הוא דפק על הדלת בארבע לפנות בוקר, העיר אותי, ובנוסף לזה העיר הערות לגביי כמה שאני חייבת לנסות לשתות כמה דברים.
לרגע הלכתי למקלחת, לקחתי דלי והעמדתי אותו בתוך הכיור, מתחת לברז. כיוונתי את הברז למים קפואים, ואז נתתי למים למלא את הדלי בזמן שהלכתי לרגע למיני בר והוצאתי טבלית קרח אחת. ובדרך נתתי לרואן אגרוף כדי שלא יחבק אותי בלהט הרגע. להט הרגע שלו.
כשחזרתי המים כמעט עלו על גדותיהם. סגרתי את הזרם בדיוק בזמן, ואז הוצאתי את כל טבלית הקרח לתוך הדלי.
אני רק אציין שערבוב המים הקפואים, והקרח, עשו את שלהם. רואן המסכן יצא מהשכרות כמו שהוא נכנס אליה.
ההבדל היחיד היה שביציאה ממנה הוא רעד מקור.
"ל-ל-ל-לע-ע-עזא-א-א-אז-ז-ל." הוא קילל מתוך הרעד. הוא קילל מתוך הרעד עוד כמה דברים. אבל בעיניי הם לא ראויים לעלות על הדף. גם הבהרתי לו את זה בסטירה מצלצלת.
לאחר מכן הוא ביקש ממני טובה. פשוט לא להסתכל עליו. זה עבד טוב מאוד, הייתי עוד מסובבת מהשינה. אז פשוט השתחלתי לתוך המיטה ונרדמתי מהר מאוד.
כשהתעוררתי, השעון לצד המיטה הורה על תשע בבוקר.
הסתכלתי לעבר המיטה של רואן. הוא ישן בשלווה. מכוסה בשמיכה קצת יותר מידי הדוק. כנראה שהמים עשו את שלהם. גם ראיתי שתי מגבות זרוקות על הרצפה כשהתקרבתי לעברו. ניערתי את כתפו. "רואן, תתעורר."
הוא פקח את עיניו רק קצת. כשראה אותי הוא צרח ונסג אחורה.
רק שכחתי להוסיף בחשבון את העובדה שהוא כמובן, נסג עד נפילה מהמיטה.
טיפסתי על המיטה והסתכלתי עליו, ומהר מאוד צרחתי, נסגתי, ונפלתי גם אני.
"רואן, למה לעזאזל?!"
"ראית?!"
"לא! אבל הייתי קרובה מאוד לסיוטים לשארית חיי!"
"איה!!"
אתם בטח שואלים את המשמעות של כל הצרחות המעורפלות האלו. אז ככה.
כשרואן נפל אחורה, חלק מהשמיכה גילה חצי מהגוף שלו, אוקיי? והחלק ההוא מהרגל שלו (ירך? אני לא מתמצאת בגוף האדם) שהסתכלתי עליו באותו הרגע (למזלי זה היה חלק מהרגל שלו ולא משהו גרוע יותר) גילה שהוא ערום כביום היוולדו. טוב שצרחתי והפסקתי להסתכל לפני שראיתי משהו שיעוור אותי.
"למה לעזאזל אתה ערום?!"
"כשהלכת לישון, הורדתי את הבגדים שלי וסחטתי אותם. ואז נכנסתי לשמיכה כי היה לי קר. ונרדמתי." נראה שהוא היחיד שנרגע והפסיק לצרוח.
"פיתרון של שיכורים!! לעזאזל!" אני לעומתו, הייתי עדיין מזועזעת ממה שקרה. ועדיין צרחתי.
עבר זמן מה עד שנרגעתי. או שיותר נכון, הוא הרגיע אותי בטון דיבור שלו. הוא היה רגוע מידי ושקול מידי והגעתי למסקנה שאני חייבת להירגע.
מסתבר שהוא התלבש שאני התעסקתי בצרחות. זה טוב, לפחות לא ראיתי שום דבר שאני אתחרט עליו לשארית חיי.
הוא מלמל משהו על זה שהבגדים שלו היו עדיין לחים בגלל מישהי מסויימת. אבל היי, מי החליט להשתכר ולחזור בארבע לפנות בוקר? לא אני.
כשאספנו את כל החפצים שלנו ועזבנו את החדר היה כבר עשר. אכלנו ארוחה קלה בפונדק שעצרנו בו, ואז יצאנו לדרך.
שוב, עליתי על האופנוע, הוא עלה מאחורי. אחרי שהעמסנו כמובן, את כל הדברים מתחת למושב.

אחרי זמן מה של נסיעה, הצעתי עצירה. רואן היה דיי מותש מלילה חסר שינה.
נכנסנו לעוד עיר בדרך. אני הייתי בידיעה שטרן היא במרחק של עשרים דקות הליכה מאיתנו. אם אתם לא זוכרים, מועדון 'לייט' בעיר הזאת היה היעד שלי. אדמונד. קיוויתי שאדמונד הוא הבעלים של המקום. אחרת זה יהיה פשוט מוזר שלאון הפנה אותי למועדון.
היינו בשכונת עוני. פרצתי מחסן במהירות. אחרי שבוע אתה מבין שאי אפשר להימנע מפשעים. וחוץ מזה, זה היה רק מחסן.
בקצרה, רואן נרדם מהר מאוד. אני שתיתי מים והתמתחתי. חיכיתי עוד עשר דקות והערתי את רואן. אז אתם בטח חושבים שהכל נגמר בכיף, כן? שהוא התעורר בשקט ועפנו מהמקום.
אז זהו. טעות בידיכם.
הגעתי למסקנה בעקבות המקרה, שיוצא לי הרבה פעמים לכוון אקדח על אחרים.
אז בדיוק שהתכוונו לצאת מהמחסן המעצבן, בפתח, קפץ משום מקום בחור עם סכין שאותה כיוון בדיוק לאן? – לחזה של רואן.
"ידיים למעלה." אמר.
האידיוט הרים ידיים כנגד הסכין. אוף איתך רואן.
אם הייתי יכולה הייתי דוחפת אותו. אבל זה לא מומלץ כשמישהו מצמיד סכין לחזה שלו.
אגב, זה היה מטומטם להצמיד את החזה ולא לגרון, אבל מי אני שאדבר?
אני יודעת שזה נשמע מפוברק אבל בדיוק כשחשבתי את זה, נשמע קול מאחוריו. "מטומטם! הסכין הולכת לצוואר!"
והמטומטם – בהחלט – שהחזיק את הסכין, הרים אותה, והסתובב לראות מאיפה בא הקול.
ורואן, ששינה מעמד לגאון, דפק לו אגרוף והפיל אותו תוך כדי חטיפת הסכין.
אולי השודד היה ממש מטומטם, אבל הוא הבין שלא כדאי לו לזוז כשמכוונים עליו סכין. במיוחד לא אחת חלודה.
שממתי לב כשרואן התכופף, שאנשים מתחילים להתאסף. הם היו לפחות… עשרה.
כמה מהם כנראה נלחצו מזה שמכוונים סכין אל החבר שלהם. אבל במרכזם אחד מהם פשוט חייך.
"תירגעו," אמר. "הם עירוניים, אפשר לראות את זה. הם עדינים, לא יהרגו אף אחד."
מזל שהפציעות של רואן החלימו, אחרת הם כנראה היו ממררים את חייו בירידות עליהן.
במקביל למה שקרה, התחלתי להבין שהם מתקרבים אליי ואל רואן בצעדים כמעט בלתי נראים.
"לעזאזל, מה אתם רוצים?" שאלתי.
"רק קצת כסף. תביאי לנו את הכסף שיש לך, ונעזוב אותך."
יכולתי לדמיין כמה מרוצה הוא יהיה כשיגלה שיש יותר ממיליון ברשותי. במזומן.
סקרתי את המצב במהירות, הוא הבין שהשתיקה שלי שקולה לשלילה והמשיך להתקרב אלינו.
אז לסיכום, לא היה לי זמן. הם התקרבו אלינו, עוורים לעובדה שרואן מכוון על החבר שלהם סכין.
או אולי פשוט יותר מידי מודעים לזה.
ידיי גיששו מתחת לחולצה שלי. כשתפסתי באקדח אחרי הגישוש הלחוץ, הרשתי לעצמי לפלוט אנקה מפוחדת-לחוצה.
הבטתי על האידיוט. "אני מצטערת…" לחדתי, אבל גם הוא וגם רואן יכלו לשמוע אותי.
לפני שרואן הספיק להסתובב ולשאול מה עובר עליי, האקדח היה שלוף וחור נפער בין העיניים של האידיוט. האקדח.
המוות שלו לפחות היה מהיר. זאת הייתה התנחמות קטנה. ידו פירכסה מעט ואז נחתה על האדמה.
אבל הערפל שאפף אותי באותו הרגע הכה בי בחוזקה. רוצחת.
ניערתי את עצמי מהערפל וציוויתי על ידיי להפסיק לרעוד בתקווה שהוא לא ראה את הרעד. הכרחתי את עצמי להתפרק אחר כך.
רואן נעמד, המום, ונץ בי עיניים רועדות כשכיוונתי את הרובה לכל חבורת השודדים שהמטרה משתנה תוך כדי חצי סיבוב, עד שמצאתי את המנהיג והקנה של האקדח היה מכוון אליו.
"תנו לנו ללכת. עכשיו. ראית מה עשיתי. אני מסוגלת לעשות את זה שוב."
הוא היה ממש לא מפוקס. האמת, שכולם נראו הרבה פחות מפוקסים, נעצו מבטים באידיוט המת. כנראה שהוא היה חבר טוב.
לקחתי את ההזדמנות שהושטה לי. תפסתי בידו של רואן ומשכתי אותו משם בריצה. לא שמעתי אחרינו צעדים, אבל רק הגברתי את הריצה בחשש.
כשהגענו לאופנוע הרמתי את המושב. נראה שהידיים שלי רעדו כל כך בפראות שהתקשתי בזה. ועוד אחזתי את האקדח.
חוויתי כמה ניסיונות עד שהכנסתי אותו לנרתיק שלו מתחת לחולצתי. ואז הנחתי לה, נותנת לבד המקומט לנוח על צידי.
שמתי לב שרואן כבר פתח את המושב והכניס לשם את הציוד שלו רק שמשך את התיק שלי מעליי ואז טרק את המושב.
הוא התיישב, נכון להסיע אותנו.
"מאיפה אתה יודע איך נוסעים באופנוע?" ברגע ההוא התעשתתי ומחיתי את התחלת הדמעות שנקוו על עיניי. אני לא אשבר. מוקדם מידי בשביל זה.
"אני לא יודע. הסתכלתי עלייך. מקווה שזה יספיק."
"זה לא. תן לי לנהוג."
הוא העיף בי מבט. החזרתי לו מבט. הוא הבין שאנחנו קצרים בזמן, כי הם עשויים להופיע כל רגע, אז הוא דחף את עצמו אחורה במושב ונתן לי להתיישב.
התיישבתי והתנעתי את האופנוע.
קיללתי את עצמי כל הדרך לטרן על זה שהרשתי לעצמי לעשות עצירה. לעזאזל לעזאזל לעזאזל לעזאזל.
כשכמעט עשיתי תאונת דרכים כי הידיים שלי רעדו שוב, חרקתי שיניים והתרכזתי בכביש כל כך שעוד מעט היו יכולים לחתן אותנו. רוקנתי את הראש לגמרי ממחשבות, וכל פעם שדלפה מחשבה, נתתי לה להיות קשורה רק לרובה צלפים. הוא הרגיע אותי. האמת שהייתי קרובה מאוד להתכרבל איתו בלילות ממילא.
אולי הייתי יכולה לקשר את הרובה צלפים להריגה שביצעתי לפני דקות ספורות, אבל התרכזתי בצורה שלו, וכמה שהוא יפה.
אולי הייתי מאוהבת ברובה ההוא או משהו. הייתי שמחה שלא ביצעתי את ההריגה ההיא איתו.
התעשתתי בערך בכניסה לטרן. רגיעה סופית, כמעט אדישה להחריד.
כשהתחלתי לעצור ולשאול אנשים לגבי מועדון 'לייט', הרגשתי בגופו של רואן מתקשח. כנראה שהוא זקף גבה, והיה קצת מופתע. לא מאשימה אותו.
והוא לא היה היחיד שהיה מבולבל. תחשבו על המראה הפרוע שלי, והמעורבל בדם שהשפריץ הפגע בבחור שרצחתי. העוברי אורח ששאלתי אותם לגביי המועדון היו מפוחדים מאוד.
כשהגענו למועדון לייט, עצרתי בחניית נכים בלי להתחשב באף אחד. ואז סגרתי את האופנוע וירדתי ממנו בדממה.
רואן ירד אחריי ונתן לי להוביל אותו לתוך המועדון.
השומר היה לא אחראי, בכלל. הוא לא בדק נשק. אולי רק עד כמה הבחורות… נוו, אתם יודעים.
אני בטוח לא נראתי במצב המתאים לקריטריונים שלו. לבושה טרנינג, ושיער פרוע. דם שהשפריץ והכתים את בגדיי ופניי. מבט חלול ומלחיץ.
הוא בכל מקרה נתן לי ולרואן לעבור. וגם הסלקטורית. אני מניחה שבגלל שהמבט שלי היה כל כך תהומי עד כדי כך שנראה שאני פשוט אתלוש לכל מי שיעמוד בדרכי את הראש. מהשיער או מהאוזניים.
המועדון היה פעיל גם ביום. זה היה מוזר.
ניגשתי לברמן אחרי שאספתי את שיערי בגומיה מסכנה. השיער היה חלק ברובו, אז הוא נכנע לאצבעותי כשסירקתי אותו. בעיקר בגלל שהתקלחתי באכסנייה.
"אתה יודע איפה אדמונד?" שאלתי אותו.
הוא הרים לעברי מבט, ואז העביר מבט לעבר אדם שפוך על אחד השולחנות. הוא הצביע עליו. "זה הבחור שאת מסתכלת עליו. אבל…" הוא סקר אותי בעיניים חוששות תוך כדי ניגוב אחת הכוסות. "את לא נראית כמו האנשים שמתאימים לעסקים שלו. תיזהרי."
"הרגע רצחתי בן אדם. אין לי בעיה לסחור בסמים כרגע." אמרתי, ובעודי מתרחקת יחד עם רואן הוא זרק לעברי משפט; "תמיד יש פעם ראשונה, תלוי איך לוקחים אותה. בהצלחה, מותק."
אני לא אוהבת שקוראים לי מותק. ולא השבתי על המשפט שלו.
אבל התעצבנתי שהוא הבין שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי. אני לא יודעת איך הוא הבין את זה. חרקתי שיניים בעצבנות, ונזכרתי שהמטרה שלי היא הרג. נקמה. איך אני מתכוונת להגיע לשם ככה?
הרעד בידיים שלי, הרעד הקל שעוד נשאר מהרעידה הראשונית, הוא נעלם באותו הרגע.
היה לי חשק עצום לחבוט במישהו רק כדי להוכיח לברמן ההוא שאני לא פחדנית, כמו שנימת הקול הסתמית שלו גרמה לי להרגיש.
ניגשתי אל אדמונד. מקרוב ראיתי כמה מגעיל הוא באמת היה, לבוש חליפה שמעלה ריח מסריח של אלכוהול, שיערו הכסוף, שנראה כאילו היה מרוח פעם (בתקופת האבן) בג'ל, היה מטונף, מלוכלך, ושוב, מסריח.
פניו היו ערבוביה של קמטים וסדקים שבאו בטרם עת, כנראה מהשתייה. ועיניו היו שחורות ומצומצמות.
הוא הביט בי, וקלטתי שהוא נראה פיקח.
הטחתי יד בשולחן שלו כשהוא לא הפסיק לסקור אותי. "אתה אדמונד, כן?"
הוא נעמד, העביר יד בשיערותיו, ונשען לאחור בכסאו. הוא הזכיר לי תלמיד עם ההישענות המוגזמת. "כן?"
הוא היה פיקח, מסתבר. הקול שלו היה רגוע, כנראה שהוא ישן זמן מה.
"לאון שלח אותי." אמרתי, וחקרתי אחרי התגובה שלו. הוא לא הגיב. "אני הבת שלו, ואני צריכה לעבור את הגבול."
הוא הרים גבה.
"אם כך, אז את צריכה לדת כמה דברים. אבל קודם תדברי עם הנער, נראה שהוא עומד להתעלף."
הבטתי לעבר רואן.
"לנה, לעבור את הגבול?" הוא שאל אותי, ועיניו התרוצצו בחוריהן.
"רואן, אני מצטערת. אבל זה המסע שלי, ואתה יכול לחזור אחורה, כן?"
"מונית תעלה הון. וברגל ייקח הרבה זמן. ורכבות…" הוא מלמל. "ואני לא רוצה לחזור."
זקפתי גבה. "אתה לא?" כי אני כן, מאוד. אם זה אומר שאני אורחק מכל זה. אבל אין כבר דרך אחורנית. "אז אתה ממשיך איתי?"
"אני לא… אני… טוב…" הוא גמגם כמה דקות טובות, ואז הנהן. "אני אמשיך איתך."
שנינו הסתובבנו לעבר אדמונד, שנראה שנרדם באמצע. דפקתי עם היד על השולחן, ורק אז שמתי לב שהוא נרדם מחובק עם בקבוק וודקה.
הוא התעורר, והתיישב שוב, התהליך הזה לקח זמן מה.
"אם את הבת של לאון, כמו שאת אומרת…" אמר אדמונד. "אז את הנכדה שלי."
הייתי יכולה לומר שראיתי רק שחור, או התעלפתי או משהו. אבל זה יהיה שקר. פשוט נגמר לי המקום במסמך הממחושב.
והכוח הנפשי להמשיך לכתוב.