הכל התחיל באש

הכל התחיל באש. הכל התחיל באותו הרגע.
השופט אחז בכתר – יותר נכון נזר – המלכה הדקיק שהיה שייך לאמי והכריז בקול. "לנה גולד, נסיכת ראיין, היורשת החוקית של הכתר, כעת מולכת על 34 הארצות!"

אה, אבל אתם לא תבינו. צריך לחזור אחורה, שבועיים במספר אחורנית.
זה היה עוד ערב רגוע ורגיל. אבא השכיר מסעדה שלמה כדי שנאכל ארוחת ערב בשלווה.
האמת שזה היה דיי מוזר, לאכול בקרב העם, אבל אבא הסביר שאנחנו צריכים להיראות מידי פעם בציבור, לא לגרום לו להרגיש נחות. שזה עושה טוב לתדמית בני המלוכה.
אחרי כל מה שאבא עשה ותרם למען הציבור, קצת עיקמתי את האף במחשבה פוסקת למדי שהציבור תובעני מידי.
היינו שם בבגדים "אזרחיים" – לפחות אני. להפתעתו הרבה של מי-שזה-לא-יהיה שקורא את כתב ידי. אני לבשתי חולצה פשוטה, לבנה ומכופתרת ומעלייה סריג כחול שנחצה לשניים וכך היה אפשר לראות את החולצה, ובנוסף, מכנסי טייטס שחורות ופשוטות (כן, טייטס נכלל בארון של בני מלוכה, הרסתי לכם עכשיו את האשלייה שאני חיה באגדה) שנדחסו בתוך מגפיים שחורות פשוטות.
שיערי הערמוני היה חלק ופזור, חלקו נח על זוג עיניים אפורות, אבל הרבתי להסיט את קצוות השיער שהגיעו לשם.
אבא לבש טוקסידו שחור (כהרגלו) הוא היה גבר נאה, בעל שיער שהאפיר (והגיע למצב שאמא שלי הטילה עליו ללכת לתספורת [אבל הוא לא השקיע בזה טיפת מחשבה, גברים]) ועיניו ירוקות ותבונתיות תמיד.
אמי, לעומתו, החליטה להתפשר על מראה "פחות מלכותי" (לפי מה שהכריזה במבואת הארמון באותו היום) מבדרך כלל והלכה על שמלת ערב שחורה וארוכה שהבליטה את גופה הדקיק וגזרת שעון החול שלה. שיערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת ועינייה הכחולות שוטטו הלוך ושוב.
ולמה סיפרתי לכם איך ההורים שלי נראית? וגם איך אני?
אם שמתם לב, בטח גיליתם שאני לא דומה לאף אחד מהורי, וזה נכון. אני נסיכה מאומצת.
כן, אבל לא עברתי הליך אימוץ רגיל.
אני הייתי בתו של דוד שלי, האח של מי שאני קוראת לה אמא. אבא שלי, האבא הביולוגי, בכל אופן – נטש את אמא שלי בפחדנות כשגילה שהיא בהיריון, וכשנולדתי אני, אמי הביולוגית מתה בלידה.
כשפנו אל אבי הביולוגי, הוא דחה אותי התינוקת ורצה לשלוח אותי לאימוץ, אבל אחותו, התערבה ואימצה אותי.
וככה הגעתי למקום שאני.
טוב, נמשיך בסיפור.
לא, לא הגענו למסעדה בכרכרה עם סוסים, ולא רכבתי עם אביר על סוס לבן לעבר השקיעה והחלטנו לעצור לרגע במסעדה – נסענו בלימוניזה.
האמת שאבא שלי רצה לחסוך בכסף (קמצן) ולהזמין מונית (והוא זה שמדבר על תדמית?), אבל אמא החליטה לעצור אותו ולהזמין לימוניזה (בחירה חכמה) אני אוהבת לימוזינות (במיוחד אלו עם הג'קוזי בפנים).
אבל בלימוזינה הזאת לא היה ג'קוזי, וזה חבל.
טוב, עם הלימוזינה הגענו למסעדה מהר.
אתם בטח בטוחים שאנחנו מדברים על מסעדת חמישה כוכבים פלוס, אוכל גורמה, ספק צרפתי ספק איטלקי.
אבל אתם טועים.
הלכנו לאכול פיצה. טוב, לפחות צדקתם בניחוש אחד – זה איטלקי.
אז עכשיו אתם מבינים אותי? אבא השקיע בטוקסידו, אמא קנתה שמלה חדשה, ובשביל מה?
פיצה מסכנה.
בני מלכות, לכו תבינו אותם.
טוב, המגש כבר היה מוכן כשהגענו. אז התחלנו לאכול.
אני לקחתי משולש פיצה ומשכתי אותו, ובלי הרבה גינונים מיותרים (חוץ מהתבלינים) הוא כבר היה בתוך הפה שלי.
אבל אמא ואבא לקחו את הזמן.
הם הוציאו את המשולשי פיצה שלהם באיטיות מייגעת, כאילו מישהו מאט את הזמן, הניחו אותו על צלחות שביקשו בשבילם קודם, והתחילו לאכול את הפיצות עם סכין ומזלג.
טוב, אז תקחו את זה ככה – שני אנשים, אחת לבושה בשמלת ערב, ואחד לבוש בטוקסידו, שאוכלים פיצה עם סכין ומזלג (אני חוזרת על זה כי זה כל כך זוועתי), ישובים נינוחים בכיסאות שלהם. ומולם נערה, יושבת הפוך בכיסא שלה, ואוכלת פיצה ב"גסות יחסית", כפי שהעירה לי אמא. אבל מה? לא ממש היה לי אכפת ("לא ממש" זה כינוי עדין, תחשבו שכתבתי "ממש לא").
בכל מקרה, זה אמור להיות דיי מוזר.
אבל בואו נעבור לחלק העיקרי של הערב.
אבא נאנח כשהניח את הסכין והמזלג. "סיימתי."
גילגלתי עיניים, אם היו פה עיתונאים הם היו כל כך מתענגים על הסקופ שהמלך שלהם אוכל פיצה בסכין ומזלג.
אמא קמה כשגילתה שהוא סיים, וכך גם אני (הרבה זמן לפניו) – ומשכה אותו איתה לשלם את החשבון.
מה שקרה אחר כך היה מהיר מידי כדי לתאר.
הקופאי נמשך אחורנית ושני אנשים לבושים שחורים הופיעו, לשניהם בידיהם היו אקדחים כסופים.
הם היו מוסתרים בידי ברדסים שחורים, ולא היה אפשר לראות את פניהם. את הרובים הם כיוונו על אבא ואמא שהרימו ידיים אוטומטית למראם.
אחד מהם גיחך בנינוחות, והוריד את האקדח (אידיוט?) שהיה מכוון על אבא שלי, אבא שלי נדרך אוטומטית. אבל הבחור שהוריד את האקדח דיבר בקול נמוך.
"אם אתה לא רוצה שהחבר שלי כאן יפוצץ לאשתך את הראש, אל תעשה שום דבר דפוק." הוא שיחק ברובה בידו.
אבא הביט לעברי, וגם הבחור שהחזיק באקדח הביט.
"אה, הבת היפה שלך. אל תדאג, אנחנו לא מתכוונים לעולל לה שום דבר רע… בינתיים." הוא גיחך. חשב שהוא מצחיק.
הוא הרים את האקדח שלו, והבחנתי בפרטי קטן – הוא הרים אותו ביד שמאל וכיוון אותו לעברי. לוחץ על הנצרה. "אלא אם כן תזוז מילימטר."
נדרכתי אוטומטית.
האיש התקדם לעבר אבא שלי והאקדח – שעליו הוא לא הסתכל – נשאר מכוון אליי איכשהו.
הוא הוציא חפץ ירוק מכיס מכנסיו ואחז בו, ואז גיליתי שצלקת ארוכה ולבנה משתרכת על ידו.
החפץ הירוק היה מצית, והוא הדליק אותה, והתחיל להסתובב סביב אבא שלי מבלי להזיז את האקדח ממני, וכשהאש מונעת מאבא שלי לעשות משהו.
"אתה יודע," הוא אמר בפיזור נפש. "תמיד רציתי לשרוף מישהו, ולשמוע אותו צורח ומתחנן לעזרה."
הרגשתי שאני קופאת במקום. 'שלא יעז לפגוע באבא שלי.' מצאתי את עצמי חושבת בזעם. נשכתי את שפתיי כל כך חזק שהן דיממו, אבל הייתי משותקת, פחדתי לזוז.
"חבל שאני לא אספיק לשמוע אותך מתחנן לעזרה." ובאותו הרגע שהוא סיים את המשפט, הלהבה נשקה לבגדיו של אבא.
היא התפשטה במהירות שיא, ואבא הסתובב על רצפת העץ ללא הועיל בניסיון לכבות את עצמו. הוא זעק בכאב, וקולות הצרחות שלו התפשטו במקום. ביחד עם הלהבות שתפסו תאוצה.
בעוד שני האנשים כיוונו אלינו אקדחים, כל מה שאני ואמא יכלנו לעשות היה לצפות באדם החסון שאבא שלי הוא, הופך לגוש נטול חיים ועולה בלהבות.
אבל אמא שלי פעלה לפני זה. "אל תסתכלי." היא לחשה לי.
ואז היא תפסה באגרטל הקרוב במהירות וניסתה לכבות את הבגדים של אבא, אבל האיש שכיוון עליה את האקדח היה מהיר יותר – הוא לחץ על הנצרה ואז על ההדק וכדור פגע כל כך מהר בראשה, אמא קרסה והאגרטל התנפץ על הרצפה.
נפלתי על ברכיי, חסרת אונים.
הבטתי על ההורים שלי בעיניים מזוגגות, וקלטתי שאבא הפסיק לצרוח, או להשמיע קולות נשימה.
הוא מת.
האיש שהצית את אבא גיחך.
הוא והחבר שלו התקדמו לעבר היציאה – דרכי.
כשעמד לצידי הוא התכופף כך שיכלתי לראות את הפרצוף שלו. הוא לא היה איש, הוא נראה כמו נער שבקושי סיים את שנות נעריו.
שיערו השחור הציץ מתחת לברדס, ועיניו הירוקות בהקו, על פניו קפא חיוך. צלקת ארוכה הייתה על פניו, מתחת לעין שמאל ועל לחיו.
"נתראה שוב, נסיכה." החיוך שלו התרחב לרגע והוא נשק ללחיי.
לא ממש הגבתי לזה, כל מה שעבר לי בראש הייתה מנגינה חוזרת, 'הם מתים'. ודמעה אחת הופיעה בדיוק כשנישק את לחיי, כנראה כדי להרגיש גבר עלי.
הוא מחה את הדמעה שלי ונעמד, ואז סימן לחבר שלו ושניהם יצאו משם.

עבר זמן קצר עד שהתאוששתי, אבל המקום כבר עלה בלהבות. הגופות של אמא ואבא שלי הושחתו לגמרי, אבודות בלהבות. חומת אש חצצה ביני לבין המטבח.
אבל האמת, כל מה שחשבתי על כך הוא שההורים שלי מתים. לא היה לי אכפת מה קרה לעובדי המטבח המטומטמים שהחלטתי להפיל עליהם את האשמה שהמקום לא מאובטח.
אולי הייתי צריכה להרגיש קצת אשמה בגלל זה, אבל לא היה אכפת.
הם מתים, אז למה אמור להיות לי אכפת?
בעצבנות בעטתי בכיסא אחד שעדיין לא נפל קורבן ללהבות, אבל אז הוא נפל לתוך מלתעות האש ושימש עוד חומר בעירה.
נדחקתי לעבר הדלת בעצבנות תוך כדי מלמול קללות שאני אפילו לא זוכרת מה היה הפשר שלהן.
"לעזאזל," רק את המילה הזאת אני זוכרת כשניסיתי לפתוח את הדלת וקלטתי שהיא נעולה.
העפתי קצוות שיער מפניי וחיפשתי אחרי דרך מילוט.
ואז ראיתי חלון.
"אלוהים, תודה."
ניגשתי אל החלון וניסיתי לפתוח אותו – הוא היה סגור.
גנחתי בכעס. שאלוהים מביא לך משהו, הוא לא מביא אותו בקלות.
חיפשתי סביבי משהו לשבור איתו את החלון – אבל את הכיסא האחרון בעטתי לאש ברגע של חוכמה. בלית ברירה הטחתי את עצמי בחלון. רצתי בחוזקה והטחתי בו את הכתף שלי.
הכתף שלי זעקה בכאב, אבל החלון לא נשבר.
בחוסר חשק מובהק הטחתי את עצמי שוב ושוב ושוב בחלון. העשן שאפף אותי גרם לי להרגיש סחרחורת ומחנק, וכמעט הקאתי. הוא התחיל להיסדק באיטיות מייגעת.
כשהכתף שלי הרגישה כאילו משהו נשבר, בדיוק אז נשבר החלון ואני הוטחתי החוצה.
באותו הרגע כשנחתתי על הרצפה, איבדתי הכרה.

חזי עלה, וירד. הרגשתי איך אני מתרוממת ומוטחת במשהו. חשמל זרם בעורקיי, בוורידי, בכל נים מנימי. הוא שוטט בגופי, מחשמל.
שמעתי קול, קול מרוחק אבל מרתיע, של סירנות. הן יללו באוזניי בריחוק מסויים, אבל הרגשתי שאני קרובה אליהן מאיי פעם.
צפצוף מכונות נשמע בחוזקה, וקולות מהוססים של אנשים. "אסור לה למות" או "היא היורשת היחידה" או "צריך לעשות הכל". הכל מהכל נשמע באוזניי בריחוק קריר.
החשמל הלך, הלך ושב לעיתים נראה כאילו נשאב ממני, ואז הכה שוב בחוזקה. ההרגשה המצמררת שלו הייתה כמובן העובדה היחידה שנשארתי… אני חושבת.
אבל אז בא הרגע שבא החשמל, נחלש, ולא חזר.
'למה הוא לא חוזר?' תהיתי במחשבה חלושה, בעד שמעתי באוזניי קולות התפלאות.
"שוטים, איזה מן רופאים אתם?! תזוזו ותנו לי לעבור." נשמע קול גברי וזעום. "היא כמעט נחנקה ואתם מחשמלים אותה?! חבורה של מטומטמים!"
נשמעה קול אנקה, והרגשתי ידיים על הלסת שלי, מושכות בה ומפשקות את שפתיי.
משהו פגש בשפתיי, כנראה שפתיים של אדם אחר. ואז אוויר נשף לתוכי, והרגשתי איך אבן נגולה מהריאות שלי, אבן שבכלל לא הרגשתי בה קודם. אבל הרגשתי הקלה בחסרונה.
שוב ושוב נשפו לתוכי והאוויר המלוכלך יצא ממני. בשלב מסויים עיניי נפקחו, התנתקתי משפתי האיש והתחלתי להשתעל בטירוף.
לאחר מכן רכנתי הצידה מהמיטה הלבנה שהשכיבו אותי בה והקאתי את נשמתי בתוך חלל חדר בית החולים הסטרילי.
לאחר התנשפות ארוכה ושתייה של מיים נקיים שהושיטו לי, הבטתי באדם שהציל אותי.
הוא נראה בסביבות גיל הארבעים, אולי אפילו חמישים. הוא היה חסון, בעל שרירים גדולים.
שיערו בלונדיני, עיניים כחולות.
ואז הכתה בי ההבנה מי הוא, כי ראיתי אותו לא ממזמן כשביקר את אחותו.
"היי… בת שלי." הוא מלמל במבוכה ונעמד.
אם אתם מתבלבלים כשאתם קוראים את זה, תנו לי להסביר.
זה שאבא שלי התכוון למסור אותי לאימוץ, לא אומר שהוא מת. וחוץ מזה, הוא האח של מי שאימצה אותי, מה שאומר שראיתי אותו מידי פעם. הוא גם היה הקרוב משפחה היחיד שלי חוץ מאמא ואבא.
אני קראתי לו יותר דוד מאשר אבא. דוד לאון. שמו היה לאון.
הוא אף פעם לא יהיה אבא שלי.
"אל תקרא לי הבת שלך." אמרתי ונשכבתי על מיטת בית החולים בגבי אליו. ואז נאנקתי כשקלטתי שהרופאים המטומטמים לא טרחו להוציא ממני את שברי הזכוכיות. בניסיון לא להישמע שברירית שאלתי בקול (שהיה שברירי וסדוק למדי מכאב הזכוכיות). "כמה זמן אני פה?"
"שלוש שעות."
"ולמה לא הוציאו ממני זכוכיות?"
"כי המטומטמים קלטו שאת כמעט מתה כשהגעת לפה, והם ניסו לחשמל אותך כמעט שלוש שעות, ואז הסתבר שרבע שעה של הנשמה זה כל מה שאת צריכה." הוא נשף בבוז.
"אתה יכול לבקש מהם להוציא את זה ממני?"
"הממ, בטח."
זה לא נשמע טוב, לבקש ממישהו לבקש שיוציאו ממך זכוכיות.
הוא חיפש במבטו רופאים, אבל נראה שכולם יצאו. "טוב, צריך ללחוץ על כפתור החירום." הוא לחץ על הכפתור האדום לצד מיטתי. כפתור שמיקמו לכל חולה כשהוא זקוק לעזרה.
"תגיד," מלמלתי בזמן שהמתנו. "למה לעזאזל אתה פה?"
"את הבת שלי." אמר במהירות.
"עכשיו את הסיבה האמיתית."
"זאת הסיבה."
"תפסיק לשקר. אתה לא טוב בזה."
הוא נאנח. "טוב, הרופאים התקשרו אליי. הם שאלו אותי אם אני יכול לבוא."
"אבל הם היו צריכים להתחנן, אה?"
"לא – " הוא מלמל אבל נקטע שהעפתי מבט בעיניו. "טוב, כן, אבל – "
נאנחתי. "אין אבל, דוד לאון. אין כבר טעם."
"תמיד יש."
"אני לא רואה אותו."
"צריך עין מיוחדת בשביל זה. עין נץ, אולי."
הבטתי בו כאילו הוא משתגע ונשכבתי בתנוחה כמה שפחות כואבת. משהו היה בעיניים שלו באותו הרגע, כאילו הוא שומר סוד.

כשהאחיות באו והבינו שהם צריכים להוציא ממני זכוכיות, מאזורים רגישים כמו בית החזה, הצוואר, הפנים, והבטן. הן קראו לרופא והשאירו אותי ואת דוד לאון לבד. שוב.
ושוב תחרות המבטים השקטה חזרה על עצמה, ולא הסטנו את עינינו אחד מהשני עד שהרופא הגיע, ואז העיניים שלי ממש צרבו ממחסור במצמוץ.
דוד לאון יצא, ולי הזריקו חומר הרדמה. כי מסתבר שהייתה כמות זכוכיות לא קטנה.

מעלילות בית החולים אין לי ממש מה לספר, ימים עברו ובהם בהיתי בקיר במבט מזוגג. השתחררתי לאחר שבוע והשתחלתי לבגדים השחורים שמסמלים שאני בתקופת אבל.
במשך שבוע ארוך לא החלפתי בגדים. לא היה לי כוח לזה. כל הזמן הייתי משותקת, רפויה. לא יצאתי מהארמון. יותר נכון אחוזה, אבל עדיין.
וככה הגענו לסוף שני שבועות האבל (אצלינו, בראיין, תקופת אבל היא שני שבועות).
יום טקס ההכתרה הוכן בדיוק ליום אחרי זה. ההכנות עברו עליי בעירפול מזעזע.
אני אפילו לא זוכרת מה עבר עליי באותו הבוקר, וכפי שכמה אנשים אמרו – זה היה היום החשוב בחיי. אולי אני פשוט לא אחראית. אני אפילו לא זוכרת מה לבשתי, ומה אמרתי.
אבל הדבר הראשון אני זוכרת, שהכל התחיל באש.
הכל התחיל באותו הרגע.
כשהשופט אחז בכתר המלכה הדקיק שהיה שייך לאמי והכריז בקול. "לנה גולד, נסיכת ראיין, היורשת החוקית של הכתר, כעת מולכת על 34 הארצות!"
כשהוא עשה את זה, הכל התחיל.
וכמו ההורים שלי, כל השאר עלה בלהבות.