סוד 10

לא ציפיתי לקבל ברכת שלום, אבל אני מודה שציפיתי לדאגה. אבל כנראה שאת מיכאל ממש לא עניין למה ציפיתי, כי כשהוא הגיע, המשפט הראשון שאמר היה "מה חשבתם לעצמכם?!". עיניו רשפו אש, וגבו התקמר כמו חתול. הייתה לי הרגשה שמחווה זו מעידה על כעס. 'אוי לי', חשבתי בפחד. הוא טרק את הדלת אחריו ונעמד באמצע החדר.
"אני מצטערת מיכאל. רציתי לראות את אימא שלי." אמרתי בלחש, ועצמתי את עיני בעצב.
"חוסר אחריות. ועוד אחרי שאמרתי לך בפירוש שאינך יכולה ללכת. ואתה כריסטופר", אמר מיכאל והפנה את מבטו אל החתול. לפי הבעת פניו של כריסטופר, אם חתולים היו יכולים להחוויר- כך הם היו נראים. "למה אתה עודדת את ויולה?" שאל מיכאל בטון מאשים.
"רציתי קצת לצאת החוצה. כמה זמן אני יכול להישאר בבית שלך, מיכאל, בלי לצאת?" השיב החתול בזהירות.
"ולמה אתה לא סיפרת לי שדיירת חדשה הגיעה לביתך?" התפרץ ג'ם לשיחה. אצבעותיו היו קפוצות ומבטו הופנה בחדות אל מיכאל. "התכוונת שאגלה את זה לבד?" שאל בשקט ובעוינות, והמבט הדואג שהיה על פניו כשהסתכל עלי לפני מספר דקות התחלף במבט זועם אפילו יותר משל מיכאל. השתרר שקט המתוח בחדר. העברתי את משקלי מרגל לרגל בחוסר נוחות, וחיכיתי שמישהו יפצה את פיו.
"לא יכולתי לתת לכם להיפגש", הסביר מיכאל בטון שקול. "יותר מדי כוח באותו החדר. העדפתי לדחות את הפגישה את שויולה תדע לרסן את כוחה." סיים באנחה כבדה.
'על מה הוא מדבר?' חשבתי ברוגז. ראיתי שג'ם מתכוון לפצות את פיו לעוד שאלה, אך מיהרתי להקדימו. 'אם הוא חושב שרק לו יש דעה, הוא טועה', חשבתי. "למה התכוונת, מיכאל, כשאמרת שיהיה יותר מדי כוח באותו החדר?" שאלתי, והחשדנות שנעלמה מנימת קולי לפני שבועיים חזרה אליה מעט. "כן, למה התכוונת?" הוסיף ג'ם בחיוך קטן וחצוף. 'אז הנער הזה הוא לא ילד טוב ותמים כל כך' חשבתי בלבי. העפתי בו מבט נוסף. מבטו היה נעוץ במיכאל בכעס, ושפתיו היו קפוצות.
מיכאל הביט בשנינו במבט חודר ונאנק. "אני מתכוון ששיקרתי לך, ויולה, כשאמרתי שאת היחידה שהכרתי מזה מאות שנים שמרכזך הוא העיניים." עיני נפערו בתדהמה. 'האם זה אומר ש…' אבל לפני שהמחשבה הספיקה אפילו לחלוף בראשי, ג'ם הביע אותה בקול רם.
"המרכז של ויולה הוא עיניה? איך יכולתה להסתיר דבר שכזה ממני!" אמר בכעס, עיניו נדלקות לרגע בזוהר עמום ויפהפה, שגורם לי להתנשף בתדהמה. הרגשתי את חמת הכעס עולה בי לאט לאט גם כן, כשהבנתי שיש דברים רבים שמיכאל לא סיפר לי, ואפילו הסתיר ממני.
"זה היה כדי להגן עליכם. אם אנרגיה לא מרוסנת כמו של ויולה תפגוש בשלך, כל אחד מהם יעלה עליכם בשניות, ואלוהים יודע מה יקרה למקום שתעמדו בו, או לכם. אולי אפילו תעלו בלהבות." אמר מיכאל, קולו נעשה חזק ובטוח יותר ככל שהמשיך לדבר. אך נראה שזה לא השפיע על ג'ם. חיוך זחוח עלה על פניו.
"אני מבין שחזרנו לשגרה של להסתיר ממני פרטים. איזה יופי." אמר בסרקאזם, וחייך חיוך לעגני.
"למדתי לרסן את האנרגיה שלי!" התפרצתי בזעם. "אתה לא צריך להסתיר ממני כזה דבר!" הוספתי.
מיכאל רק הביט בי במבט ארוך ועייף. "עכשיו נפגשתם. ואנח- " לפתע עיניו התרחבו. פניו החווירו, ופיו נקפץ בעצב. הוא הסתובב אל כריסטופר ואמר לו "פתח את השער, כריסטופר." בקול לחוץ.
פניו של כריסטופר התעוותו. "הם גילו?" מיכאל רק הנהן בראשו. 'מה קורה כאן?' חשבתי. נראה שג'ם הבין מה קרה. מבטו עדיין היה נעוץ, זועם, במיכאל, אך ראיתי שגם נוספה לו בהלה. לפתע, הרים כריסטופר את רגלו הקדמית כלפי מעלה אל האוויר.
"בואו", אמר מיכאל. "צריך ללכת. ג'ם, ארוז את חפציך, רק מה שחשוב, ועבור בשער. קח איתך את ויולה, אני אצטרף אליכם אחר כך. יש דברים שעלי לארוז בבית." אמר בשקט.
"לא. אני לא רוצה ללכת שוב! למה אנחנו צריכים לעזוב?" שאלתי בכעס ותדהמה. לא הייתי מוכנה לעוד עזיבה. הבית של מיכאל קרוב לביתי, ורציתי להישאר שם, קרובה אליו, גם אם איני יכולה ללכת לשם. 'הוא לא יכול לגזול ממני את זה'.
"אני לא זזה מכאן" אמרתי באטיות. ידעתי שאני מתנהגת בילדותיות, אך לא יכולתי ללכת. 'איך אוכל לעזוב?' מיכאל הביט בי בזעף, ופתח את פיו בכדי לדבר, אך קולו של ג'ם היה הראשון ששמעתי.
"ויולה, הם מצאו אותנו. אנחנו חייבים ללכת, אם לא, הם יהרגו את שנינו. את תזכי לראות את אמך וביתך שוב. אני מבטיח" אמר, ומשהו גרם לי להאמין בו. אולי עיניו היפות הנעוצות בי בתחנונים, ואולי לבי ההולם בחזי, ששכנע אותי שהוא דובר אמת, גם אם מוחי חשב אחרת. התקדמתי לעברו צעד אחד, והוא הושיט את ידו לידי. אחזתי בה בחוזקה, והוא משך אותי לעבר קיר הבית. מיכאל זז ממקומו, ושנייה לפני שצרחתי על ג'ם לעצור, לפני שנמחץ, הרגשתי את גופי נופל, כשלבי משתולל, וידי עדיין אחוזה בשלו.