סוד 9

היי קוראים נכבדים, שבו בנוח בכיסאות, ותיהנו :-)

הרגשתי משהו חם על ראשי. עיני נפקחו באחת, ופגשו בעיניים ירוקות יפהפיות. מסביב לאישונים היה צבע כחול/טורקיז, שלאט לאט הפך לירוק אזמרגד. הן היו גדולות, ומסביבן היו ריסים ארוכים ושחורים. הן נראו מודאגות. הבנתי שהנער שמביט בי עכשיו שפך עלי מים רותחים. נתמכתי בידי, ועברתי ממצב שכיבה למצב ישיבה. הבנתי שאני יושבת על מזרן רך באמצע חדר קטן. מבולבלת, הבטתי סביבי. 'מה קרה לי? מי זה?' חשבתי בתהייה. הזיכרונות ממה שקרה חזרו אלי, ונתקפתי סחרחורת חדה. ניסיתי לחזור לשכב על המזרן במגושם, והנער שעמד מולי מיהר לבוא ולעזור לי. נשכבתי בחזרה על המזרן, והעברתי את ידי על מצחי. הוא בער מחום. לפתע נזכרתי בכריסטופר. הפניתי את מבטי אל הנער בחדות, מה שגרם לי לעוד יותר סחרחורת, אך התעלמתי ממנה.
"איפה כריסטופר?" שאלתי בבהלה.
"את מתכוונת לחתול? הוא החלים מהר. הוא אמר שהוא הולך לקרוא למיכאל".
הבטתי סביבי. עדייו היה חושך בחוץ, ויכולתי לשמוע את קולות הינשופים. החדר שהייתי בו היה כמעט ריק לגמרי, פרט למזרן, לארון, שהנחתי שיש בו אוכל, עוד חדר קטנטן בצד, ושידה.
"מי אתה? למה לקחת אותי?" חקרתי.
הוא קימט את מצחו, וקבוצה משיערו החום נפלה עליו באלגנטיות.
"אני ג'ם. אני גר בחדר קרוב לביתו של מיכאל, וחשבתי ששמעתי רחשים. ראיתי אותך ואת החתול, כריסטופר, ועקבתי אחריכם לאן שהלכתם. הגעתי כשראיתי אותך נופלת, עצרתי את הקרחן, ולקחתי אתכם לחדרי. פחדתי שלא אספיק להגיע למיכאל לפני שתהיו בסכנת מוות."
ניסיתי לסדר בראשי את כל השאלות שהתרוצצו בו. 'אחת אחת', חשבתי.
"למה עקבת אחרינו?" שאלתי בחשד. איך אדע אם אני יכולה לסמוך עליו? 'טוב, זה לא שאת ממש במצב של לברוח'.
"הייתה לי תחושה רעה בנוגע למה שעלול לקרות לכם, אבל לא רציתי להטריח את מיכאל סתם." אמר במשיכת כתפיים אגבית. 'הוא לא נראה כאילו הוא הולך להזיק לי' חשבתי. לא יכולתי לעצור בעצמי יותר.
"איך אתה מכיר את מיכאל? ומה זה קרחן? ככה קוראים ליצור שראינו? ולמה שאהיה בסכנת מוות, הוא רק זרק אותי על הרצפה, ואיך את מכיר אותי?" שאלתי בנשימה אחת.
"רגע, רגע, לאט לאט, אני לא יכול לענות על כול השאלות שלך ביחד. ואני לא מכיר אותך. אני אפילו לא יודע את שמך, אני רק יודע שמיכאל אמר לי שבזמן הקרוב לא אוכל לבקר אותו.וגם אני אשמח שתעני לי על מספר שאלות." אמר בחיוך עקום. "את לא היחידה שלא מבינה כל מיני דברים", אמר, ומבטו נעשה קצת זועף. ניסיתי להתחיל להתרומם מהמזרן. הנחתי את שתי רגלי על הרצפה, והתרוממתי לעמידה. כאב ראש שוב תקף אותי, אך נשארתי בעמידה איתנה.
"שמי הוא ויולה, ולפני שבועיים הגעתי אל ביתו של מיכאל כי….. זה לא חשוב." אני אומרת. כנראה שהוא שם לב למבטי העגום, כי הוא לא לחץ עלי לספר, ומבטו התרכך.
"קרחן הוא היצור שפגשת. קוראים להם כך כי הם מסוגלים ליצר קרח בעצמם ולהפנות אותם ליריבם. הקרחן הקפיא אתכם בעת שזרק אתכם, והייתי צריך לחכות שתפשירו קצת ולשפוך עליכם מים חמים. מיכאל לא מסכים איתי, כי הוא אומר שהתקופה עברה ממזמן, אך אני תמיד מכין מים חמים ליתר ביטחון לידי. נראה שצדקתי". אמר בחיוך של ניצחון.
"איזה תקופה?" שאלתי, נימת דיבורו מתחילה לאבד מן העוינות שלה.
הוא הביט בי במבט תמה. "התקופה השחורה, כמובן. מיכאל לא סיפר לך עליה? את נראית בערך בגילי, קצת קטנה יותר, אני הייתי תינוק כשהמעבר הנורא קרה, וודאי נולדת מעט אחרי סוף התקופה."
"איך אתה מכיר את מיכאל?" שאלתי, מתעקשת לדעת. לא ידעתי מה היא "התקופה השחורה", אך החלטתי שאוכל לשאול אחר את מיכאל 'אוי לא, מיכאל! הוא וודאי כל-ך יכעס שהלכתי ללא רשותו'. בטני התהפכה.
"כשהוא צירף אותי למעגל. גם אותך הוא צירף, לא? עינייך מתאימות." אמר בחיוך גדול, והוא חשף תורי שיניים לבנות וישרות.
"אה, המעגל הזה, שאמי הייתה בו." אמרתי בהינף יד. "לא, באתי לפה מסיבות שונות. המקום שראית את הקרחן מתקיף אותי בו, טוב… זה היה ביתי" אמרתי, ממצמצת בעיני במהירות, כדי לסלק את דמעותי. 'תתעשתי על עצמך' חשבתי.
"הו. אני מצטער" אמר והרכין את ראשו. לבי פרפר קלות בראותי את המחווה. 'נחמד מצדו להזדהות איתי ככה'.
"זה בסדר. איך ניצחת את הקרחן?" שאלתי בסקרנות. אמנם הוא נראה חזק, וגופו היה גבוה ואתלטי, אך התקשיתי להאמין שיכל לנצח את היצור הענק בעזרת כוחו הפיזי.
"בעזרת הכוח שלי". אמר, וכשהסתכל עלי, הייתי בטוחה שאם הייתי יכולה לקרוא את המחשבות שלו הייתי שמועת 'זה לא ברור?'.
בדיוק עמדתי לפצות את פי בכדי לשאול עוד שאלה, אך לפתע דלת החדר נפתחה בנקישה. ראשיהם שלי ושל ג'ם הופנו באחת לכיוונה, וראיתי את מיכאל עומד זועם בפתחה.

אני אגיד את זה במילה אחת: ת-ג-ו-ב-ו-ת!