סוד 8

אחת בלילה. כבר הייתי מוכנה לצאת לדרך. עמדתי בחצר, מחכה לכריסטופר. בלילה, החצר נראתה שונה מביום. הפרחים היו אפלים, אך גם מושכים יותר, צבעם העז בוהק אל מול אור ירח. הדשא זהר מעט, כאילו טיפות של הירח ירדו עליו. העץ הגדול עמד תמיר וזקוף, צמרתו הירוקה נוצצת. הוא עמד בתנוחה שנראתה כאילו הוא נוגע בירח. המראות כל-כך יפים, שיכולתי פשוט לעמוד ולהסתכל עליהם בארגה לנצח.
"פססס, ויולה." שמעתי לחישה ממקום קרוב אלי. הפניתי את ראשי ועיני נתקלו בעיניו של כריסטופר. צמרמורת חלפה בי. בחושך והאור המועט, עיניו נראו ענקיות ומפחידות. הירוק שבהן היה מהפנט, ונאלצתי להתאמץ בכדי להתיק את עיני מהן.
"טוב, בואי נזוז, לפני שמיכאל ישים לב למשהו." אמר בטון מאיץ, ודחף אותי קדימה בעזרת אפו. "בסדר, בסדר, אני באה, לא צריך לדחוף", אמרתי בכניעה, והעפתי מבט אחרון סביבי.
הגענו אל העץ ונעצרנו. אנחנו מסתכלים על העץ בדממה. כשאני מבינה כריסטופר לא הולך לעשות כלום אני פוצה את פי: "אמממ, אתה לא אמור לעשות משהו ולגרום לאיזו דלת להיפתח?" שאלתי בזלזול. "את אמורה לעשות את זה, את המכשפה מבינינו" ענה בלחש כעוס. "אני לא יודעת איך לעשות את זה, חשבתי שאתה תפתח את העץ!" אמרתי בהתגוננות. "לא, אני לא יודע, אני רק חתול. תאמרי כמה מלמולים מוזרים שמכשפות אומרות ותפתחי את העץ הארור!" אמר ברוגז. "אתה לא סתם חתול, אתה חתול מדבר! תמלמל אתה מילים ותפתח את העץ!" אמרתי, קולי כבר עלה אוקטבה, אך אני מנסה לשמור עליו חלש ויציב, כדי למנוע ממיכאל להתעורר. "חתולים לא יכולים לבצע קסמים כמו אלו" אמר בזעף. "חוצפה, חוסר נימוס. אני מועיל בטובי ללוות אותה-" "בסדר, בסדר, אני אנסה!" קטעתי את רצף הדיבור השוטף שעמד לצאת מפיו. 'מה אני אמורה לעשות?' חשבתי בפחד. 'מיכאל רק לימד אותי לגרום לדברים לרחף, לא לפתוח דלתות נסתרות בעץ!' הזכרתי לעצמי שזמני קצוב. כריסטופר התחיל להבין שאין לי מושג מה לעשות. הוא נאנח. "היפתח!" קרא, הכי בלחש שיכל. אין תזוזה. בכל רגע מיכאל עלול להתעורר מן הרעשים שאנו מקימים בחצר. 'מה אימא עשתה כשפתחה את העץ?' חשבתי, דוחקת בעצמי להיזכר. נזכרתי! הרמתי את ידי לשמיים. ניסיתי לכוון את כל כוחי לעבר העץ, והרגשתי את הכוח זורם מעיני לעבר כל גופי. מילים משונות יצאו מפי, שלא הבנתי את משמעותן. "היפתח!", צעקתי, שוכחת לגמרי שאני צריכה לשמור על השקט. "מה את עושה?! את רוצה לגרום למיכאל להתעורר-" לפתע, השתתק. ידית מסולסלת הופיעה בעץ, ולאחר מכן, גם דלת. הנחתי את ידי על מותניי והבטתי בחתול בניצחון. הרגשת סיפוק מלאה אותי. "הוא מלמל כמה מילים בבוז, אך מיהר אחרי אל תוך העץ. שמעתי את הדלת נסגרת בחבטה מאחורינו.
חלפתי על פני הציורים שעל הקירות. הם לא עניינו אותי. בקושי הצלחתי להתאפק שלא לרוץ אל ביתי, ואולי אל אימא. צעדי נעשו מהירים יותר בכל שנייה, וכך גם לבי. כריסטופר צעד מאחורי בצעדים שקטים, אך ידעתי שהוא מתרגש בדיוק כמוני. זה היה מרוח לו על כל הפרצוף. לבסוף, אנו מגיעים לסוף המנהרה. אך משהו מוזר קרה. היו המון התפצלויות. איך אדע איזה התפצלות תגיע לביתי? חשבתי בלחץ. אני חולפת ליד כל התפצלות. "ויולה, תראי!" שמעתי את כריסטופר קורא לי, כפתו מונחת על מילים הרשומות נמוך על הקיר של אחת מהדרכים. בת'אני, היה חרוט עליו, באותיות חדות וקטנות. חייכתי לעברו, ומיהרתי הדרך זו במהירות, כריסטופר אחרי. 'מעניין לאן הדרכים האחרות מובילות' חשבתי בסקרנות. חלפתי על פני ציורי הקיר, ולפתע, עצרתי בחריקה. כמעט מעדתי מהעצירה הפתאומית מהריצה, אך מיהרתי אל עבר הקירות. 'הנה זה!' חשבתי בהתרגשות. הציור של הגבר הנאבק בעצמו הזכיר לי משהו… החלום! זוהי אותה תמונה, כמו מה שראיתי בחלומי! מה זה אומר? "ויולה, מה קרה?" שאל כריסטופר. היה לי ברור שהוא רוצה להמשיך, אך אני עדיין בהיתי בציור. "חלמתי על אותו דבר בדיוק" אמרתי. "האיש הזה, הוא הופיע בחלום שלי, ביחד עם אימי, ומיכאל". אמרתי, מקווה שכריסטופר יאיר את עיני ויספר לי משהו. "אין לי מושג מה זה אומר", אמר במהירות, ונמנע מלהביט בעיני. "עכשיו, אפשר להמשיך בדרכינו?" שאל, מנסה להאיץ בי. לא טרחתי לענות, פשוט המשכתי לרוץ קדימה. 'יש משהו שכולם מסתירים ממני, וזה קשור למה שקרה באותו הלילה' חשבתי בכעס, אך ככל שהדבר עבר במוחי, כך הרצון שלי לדעת עוד גבר על כעסי. בלי לשים לב, כבר הגענו אל סוף הדרך. אני פותחת את הדלת של העץ בהתרגשות, ומביטה סביבי. כשלתי על רגלי, ובקושי הצלחתי לא לקרוס כשראיתי מה מתחולל לנגד עיני.
הבית שלי, שגרתי בו כל חיי,העלה עשן. לפחות מה שנותר ממנו. רובו היה חורבות על גבי חורבות. 'מה קרה כאן?' חשבתי בהיסטריה. "כריסטופר, מה קורה כאן?" שאלתי, מתקרבת במהירות אל עבר הבית. הדמעות שניסיתי להשכיח ממני בשבועיים שעברו עלו לעיני וזלגו על לחיי במהירות. התייפחתי בשקט, תוך כדי שאני מזיזה את החורבות. זה השולחן שהיה בחדר שלי. זו הייתה ארונית הספרים. הנה שרידי המיטה של אימא. הידיים שלי התמלאו לכלוך ואפר, אך לא היה לי אכפת. כריסטופר רץ אחרי. "הם הספיקו לגלות שאתן נמצאות פה" אמר בשקט. אחזתי בכתפיו וטלטלתי אותו "ומה אם אימא שלי הייתה שם?" צעקתי בקול שבור "מה אם הם חטפו אותה או…" בלעתי את הגוש שנתקע לי בגרון "הרגו אותה?" הוספתי בלחש. "אימך אישה חזקה, היא בטח הצליחה להסתתר. אל תדאגי לה." השיב ברוגע. השלווה שלו הרגיזה אותי. 'הבית שלי נשרף, אימא שלי אולי נתונה לסכנה, והוא רגוע?' פתאום, קוטע את תהיותיי, הופיע אחד מהיצורים שראיתי את אמי נלחמת בו, ביום הנורא ההוא. הוא ממקד בי את עיניו, ולאחר שנראה כי זיהה אותי, מיהר אלי בצעדים כבדים. הבנתי שהוא מתכוון לרדוף אחרי. התחלתי לרוץ במהירות. "ויולה, רוצי!" שמעתי את כריסטופר קורא מאחורי, וכשהעפתי במהירות מבט לאחור, ראיתי אותו רץ אחרי גם כן. רגלי נתקעו באבנים, ונפלתי על ברכיי. היצור השיג אותי במהירות. כריסטופר שינה כיוון, רץ לעבר היצור ושרט אותו. "כריסטופר, זוז!" אני צועקת בפחד, מתחילה לעמוד על רגלי. הוא נראה כל כך קטן לעומתו, שהייתי בטוחה שהיצור ימשיך כאילו נוצה נגעה בו, אך הוא שאג בכאב. באותו מקום שבו כריסטופר נעץ בו את ציפורניו, הופיע עשן ירוק. כריסטופר המשיך לשרוט את הענק, שהתחיל להתקפל בכאב, בזמן שרצתי אליהם, לא בטוחה אם יש טעם שאנסה לעזור בכלל. 'אולי אנסה לגרום לו לרחף, ואפיל אותו על הריסות הבית?' חשבתי. אך לפני שהספקתי להתמקד בכוח שלי, היצור סוף-סוף הצליח לקחת את כריסטופר בידיו, שעד עכשיו ברח מהן במהירות הבזק, ולזרוק אותו על הרצפה בכוח. גופו הקטן של כריסטופר נחבט ברצפה, והוא נשאר ללא ניע. "כריסטופר!" צעקתי, מנסה להתרכז בכוחי, אך הענק כבר התקדם אלי בצעדים אדירים. בכפתו האדירה הוא הרים אותי, והטיח גם אותי על הרצפה.
הכול התחיל להשחיר סביבי. יכולתי לשמוע ברקע את צעדיו של הענק מתקדמים לעברי, ולפתע נעצרים. הכול נעשה שקט, שמעתי רק את לבי הפועם בחוזקה בחזי, והרגשתי מישהו אוסף את גופי בידיו. הספקתי להביט בו לרגע. נער צעיר….