סוד 5

"אמך גדלה להיות מכשפה מוכשרת ומוצלחת, ובבוא הימים גם התאהבה, וילדה אותך."
"כן, ואז אבי מת ממחלה קשה"
מבט מופתע חלף בעיניו של הזקן, אך פניו מיד הקשיחו "כן, כך אמך סיפרה…" אמר באדישות.
נשענתי על הספה, מעכלת את הדברים שנאמרו לפני רגע, אך כנראה נשענתי יותר מדי אחורה, כי הספה חרקה, ואני נפלתי אחורה בכבדות. חתול זינק ממרבצו מתחת לספה ויילל בחדות. שערו היה ג'ינג'י בהיר ועיניו- ירוקות. הוא היה קטן ושמנמן, מבטו היה נרגן וכועס, עד כמה שחתול יכול להיראות כך, וציפורניו היו שלופות. אך במקום שיצא מפיו "מיאו" קטן יצאו מילים "אינך למדת נימוסים? אל תפריעי לחתול במרבצו! מי את? אוכל לבקש ממך בנימוס ללכת ולהפסיק להפריע לי?"
פלטתי זעקת הפתעה וצעדתי לאחור "מיכאל, מה קורה כאן? למה החתול מדבר?" שאלתי בבהלה הולכת וגוברת.
"לידיעתך קוראים לי כריסטופר, ואני רציתי לשאול את מיכאל את אותה שאלה בדיוק לגבייך! מיכאל, מי זו היצור הקטן והמעצבן הזה? הקרציות שעל גבי פחות מפריעות ממנה!" אמר בכעס.
"די, די כריסטופר. זו היא ויולה, והיא בתה של בת'אני. אתה זוכר את בת'אני?" שאל מיכאל ברכות.
"הו כן, בת'אני, אישה צעירה שנימוסים לא חסרו לה! כמובן אתם יודעים, נימוסים הם הדבר החשוב ביותר בעולם, למדתי זאת ממורי החתול המסכן, לפני שנים-
"כן כריסטופר, וכבר שמעתי את סיפור זה המון פעמים. ועכשיו, הואיל והנימוסים כל כך חשובים לך, תוכל לקבל את הנערה כראוי?" שאל מיכאל והפנה את מבטו אלי, עדיין עומדת קפואה במקומי והמומה.
"בתה של בת'אני אתה אומר, הא ? טוב, אני מודה שהדמיון גדול. בסדר, אני לא נוהג לעשות זאת אך אסלח לך על חוסר נימוסייך. שלום לך. בת'אני הייתה נחמדה אלי. אני מקווה שאת לא תהיי גרועה יותר מדי. להתראות." אמר, והסתלק לו אל נבכי הבית.
"אני מצטער. אמנם הוא דוגל בנימוסים, אך הוא עצמו זועף במרבית הזמן ולא תמיד מנומס כל כך לאנשים שמרגיזים אותו. כמובן שרוב האנשים הם כאלה, לכן אל תיקחי זאת אישית. " הסביר מיכאל במבוכה, בעודי נועצת את מבטי במקום בו החתול נעלם.
"אמי הכירה אותו? ותוכל בבקשה לספר לי על התליון?" שאלתי בחשש. מנסה להתעלם ממה שקטע כרגע את השיחה.
"כן, היא הכירה אותו בזמן שהותה במעגל. כריסטופר מאוד אהב אותה. אני מניח שלאחר שעזבנו, הוא נעשה אף יותר נרגן מלפני כן." הסביר. "ובנוגע לתליון. כוח עצור בתוכך, ויולה. בת'אני ידעה שמסוכן מדי שהוא יהיה נגלה לעין, ולכן, שמרה את רובו בתוך התליון הזה. כוונתה כשאמרה שאעזור לך היא שאלמד אותך להשתמש בכוחך. אם ירשת את כוחותיו של אביו וכוחותיה של אמך, אני בטוח שתוכלי לעשות דברים מופלאים."
"כוח? כמו קסם? מה זאת אומרת?" שאלתי בפליאה.
"בכל מקום בעולם יש קסם. ישנם אנשים, ולפעמים גם חיות, המסוגלות להשתמש בו, מפני שבתוכן יש כמות גדולה יותר של קסם מאשר באנשים אחרים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להוציא את הכוח מתוכנו, ובעזרת הסביבה, גם לשלוט בו. אני אלמד אותך להביא את כוחך לידי ביטוי." אמר בהתרגשות.
"אני לא מאמינה. אין בי כוח. אני ילדה נורמאלית לחלוטין! לעולם לא הרגשתי קסם זורם בי. ולמה אמי שלחה אותי אליך? מה השתנה?"
"הכול השתנה. אנשים אחרים, בעלי קסם בדיוק כמונו, אשר לא רוצים לנצל אותו בכדי לשמור על העולם, אלא להביא לתוכו רוע, החליטו סוף-סוף לצאת למלחמה, אשר התכוננו אליה שנים. בפעם האחרונה שתקפו האבדות היו נוראות. אמך עזרה בניצחון שלנו עליהם, אבל ידענו שזמננו לא ארוך. הם חזרו, והפעם בראשם יש מנהיג חדש. מנהיג עוצמתי מאין כמוהו, שאנו חושדים ש… רק את תוכלי לנצח אותו."
"למה? מה יש בי שאין באחרים?" שאלתי, ככל שעובר הזמן אני רק צמאה יותר לתשובות.
"לא הכול בבת אחת, ויולה. צעד-צעד. קודם אלמד אותך להשתמש בקסם". אמר מיכאל במהירות. האם הוא מתחמק ממשהו? חשבתי בלבי.
"נוכל להתחיל להתאמן מחר. תזדקקי למנוחה רבה ככל האפשר. אכין לך מיטה. הוא הושיט את ידיו אל הספה שעליה ישבתי, ומלמל משהו. לפתע, הספה נמתחה, ונהפכה לגדולה יותר. היא נעשתה רכה יותר, וכרית כחולה הופיעה עליה. שמיכה גדולה ורכה גם הייתה, וויולה רק רצתה להתכרבל בה ולישון. היא הסתכלה בשעון שעל ידה. כמעט חצות. איך עבר הזמן כל-כך מהר? חשבה בהפתעה.
"לכי לישון, ויולה. אעיר אותך מחר בבוקר לאימונים." אמר מיכאל בשקט.
"לילה טוב" מלמלתי, וכבר נשכבתי על הספה. או בעצם- מיטה? לא היה לי זמן לתהות, כי עיניי כבר נעצמו ונשאבתי לארץ החלומות…..