סוד 4

צעקה נשמעה. צעקה של אישה. לאישה עיניים ירוקות, וכרגע, הן היו מלאות בכאב ואושר. תינוק הושט אל זרועותיה הפתוחות. תינוק קטן ומיילל, אשר שיערו עוד לא הספיק לצמוח. עיניו, כעיני אמו, ירוקות ונבונות. רגליו הקטנות מנופפות בפראות באוויר, עד אשר מצאו מנוחה על בטנה של האישה, שהפכה לאמא, לפני שניות ספורות.
שנים עברו, והתינוק, גדל, וכעת גם גילה את כוחו. הוא ישב על יד המיטה של מורהו, אשר נפל למשכב, והביט בעיניו. הן היו עצובות אך שלוות, ומסביבן עיגולים שחורים של זקנה. השיער המעט שנותר בקרקפתו היה לבן כשלג, ופניו חרושות קמטים. ידיו הרזות גיששו את דרכן אל ידיו של הנער, שהיה כבר בן 16. הן אחזו בו בחוזקה מפתיעה למצבו העגום.
"מיכאל. זמני אוזל. עליך להקשיב לי. צא למסע בעולם, ותחפש אחר נשים וגברים אחרים, כמוך, כמוני, וכמו אמך. הסבר להם את כוחם, את משמעותו. הדור שלנו, המכשפים, מדלדל, ואני בין האחרונים. מצא אותם, והקימו מעגל. שימרו על סדרי העולם, כפי שלימדתי אותך." אמר הזקן בקול חלוש ושברירי.
"מה אעשה בלעדיך? איני יודע לאן אפנה. אתה כל מה שנותר לי!" השיב הילד, עיניו רטובות מדמעות, וידיו רועדות בחוסר שליטה.
"אתה חייב. תזהה את כולם לפי עיניהם, הירוקות כשלך. אל תיכשל, ילדי. תזכור מה לימדתי אותך כל אותן שנים- קסם האור שלך מונע מן העולם להיות נשלט על ידי תוהו- ובוהו." אמר בתקיפות.

הנער כבר לא נער, אלא גבר בסוף שנות השלושים לחייו. הוא כבר מנהיג את המעגל שהרכיב, בנוי כולו ממכשפים ומכשפות. הוא טייל ביער, שם ידע שביכולתו למצוא שלווה ונחת, והתיישב על סלע. מסביבו היו עצים ירוקים, ופרחים צבעוניים. הרוח נשבה על עורפו בקרירות, והוא עצם את עיניו ברוגע. זהו הקסם שבנה את היער, היער שדרכו יכלו המכשפים לבצע את כישופיהם לשמירת העולם. מיכאל ידע שמציאת היער הייתה מאורע חשוב. הגורל הוליך אותם לשם, כשנדדו למציאת המקום המושלם לאחר נדידות רבות. לפתע, הופיעה ילדה בוכייה. שערה השחור היה פרוע, וידיה ורגליה מלאות חבורות, ככל הנראה מענפים שנתקלה בהם בריצתה. היא הייתה רזה ויפה, אך פניה הביעו אימה וצער. היא רצה אליו כשראתה אותו. "האם אתה מיכאל?" שאלה בקול סדוק. מיכאל הנדהם נרתע לרגע, אך חזר לעשתונותיו במהירות. "כן, זהו אני. מי את? מה את רוצה?" "תוכל לעזור לי?" הא שאלה, כשקולה כבר נשבר. "מה קרה?" שאל בבהלה. הוא הביט בעיניה. ירוקות. כמו שלו. "היא מתה. היא אמרה לי ללכת, שהגורל יוביל אותי אליך, ושאתה תשמור עלי ותצרף אותי ל… מעגל" אמרה, עיניה מביעות פחד ועצב. "האם את מודעת ליכולותיך?" שאל מיכאל בקול רפה. אם הגורל קבע שהיא תצטרף למעגל, כך יהיה. "יכולות? איזה יכולות?" שאלה בתמיהה. "אני מבין שלא. טוב, את שעת השקט שלי לא אקבל כנראה. בואי, תפגשי את האחרים."
"אחרים? איני מבינה. המעגל אינו פנימייה? לילדים… יתומים?" שאלה, ורגליה כבר קורסות, והיא ממררת בבכי. "קומי, ילדתי." אמר מיכאל בחמלה והושיט לעברה את ידו. הוא הבין כיצד היא מרגישה. גם הוא איבד את אמו בגיל צעיר, למרות שהיא נראתה לא יותר מבת 10. הוא כרע אליה את ברכו, הושיט את אצבעו לסנטרה, והרים את ראשה לגובה עיניו.
"המעגל אינו פנימייה. הוא מקום לאנשים מיוחדים כמוך, שיש להם תפקיד חשוב בעולם".
"אני לא רוצה ללכת לשם. אני לא מיוחדת. אני רוצה לחזור לאמא. תוכל לעזור לי?" שאלה בתקווה, שפתיה מפסיקות לרעוד לרגע, ומיכאל קיבל הצצה רגעית לנשמתה של הילדה, ללא הכאב שמילא אותה. ילדה שמחה, מלאת חיים.
"ממה מתה אמך?" שאל מיכאל בסקרנות, מתעלם משאלה. "ממחלה. לא זוכרת את שמה." ענתה, קולה מאיים להישבר שנית.
"טוב, תיאלצי לבוא איתי. איני יכול לעזור לאמך, אך לך אוכל לעזור. אמך ידעה למה היא מתכוונת כשאמרה שאצרף אותך למעגל. מה הוא שמך?"
"בת'אני".