בעצם אין לי כלום- פרק 10

אחרי כל מה שקרה חזרנו לחדר. לא דיברנו יותר מידי בהליכה משם אל החדר. אני כמובן כבר התלבשתי והכל היה טוב ויפה, אבל המחשבות לא הפסיקו להציק לי. עשיתי טעות? עשיתי את ההחלטה הנכונה? ומה.. הייתי משאירה אותו ככה בלי להגיד כלום? בלי שהוא יודע מה הטענה שלי בעניין? לא. אני עשיתי את הדבר הנכון.
"שלו.." אמר לי אביב כשנכנסנו לחדר ואני התקדמתי לכיוון המיטה.
"מה?" שאלתי בחיוך והסתובבתי אליו.
"הכל בסדר?".
"כן.. סתם.. אני עייפה".
"ממשיכים ביום הפינוק שלנו?" הוא שאל אותי בפרצוף עצוב. הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני מבין..".
"אביב זה לא קשור למה שקרה.." נאנחתי והתקרבתי אליו. החזקתי בידו, הסתכלתי על עיניו, והוא בעיניים עצובות הסתכל עליי. הוא לא מבין שקשה לי להסתכל עליו כשהוא ככה?
"אז למה זה קשור? מה קרה?".
"אני חושבת על העתיד.. מקווה שלא עשיתי איזה טעות שתעלה לי בתקופה מאוד מאוד קשה ועצובה".
"היו לך הרבה תקופות כאלה בחיים?".
"היו.. יותר משאוכל לספור על שתי הידיים שלי". אביב נישק לי את המצח, נשיקה אוהבת, ואחר כך את השיער שנפל על הפנים שלי הוא הזיז למאחורי האוזן. הייתי צמודה אליו. הוא נתן לי חיבוק חזק חזק, כמעט ובכיתי, אבל אני לא בנאדם שאוהב לבכות.
"עכשיו תלכי לישון.." הוא נאנח.
"בוא" ביקשתי ולא הסתכלתי לו בעיניים, לא יכולתי. הוא לקח את היד שהחזיקה בו והלכתי אחריו למיטה. הוא נעמד ליד המיטה ואני עליתי עליה. הוא בא לצידי. הסתכלתי לו בעיניים כשנשכבנו אחד מול השנייה. הדמעות כבר איימו לצאת. תחזרו ועכשיו! אני ממש לא צריכה להתפרק. אביב ליטף לי את הלחי שפנתה אל התקרה, עלה וירד, מרטיט לי כל חלק בגוף. אני לא יודעת מה עובר עליי. קיבלתי את מה שרציתי, מה עושה לי כל כך הרבה רע.
"מה קרה לך בתקופות האלה?" הוא שאל אותי אחרי כמה רגעים של שתיקה.
"הייתי בורחת הרבה מהבית, לא כי היה לי רע, אלא כי לא הבנתי למה אני בעצם חיה. חיפשתי תשובות. הרבה זמן הייתי עסוקה בלחפש תשובות. הרבה מהדברים שהמצאתי או מהייחוד שלי מעל האנשים האחרים בכיתה שלי, לפחות לדעתי, היה שהם נשארו דבוקים למה שמחנכים אותם, ואני חיפשתי מה עוד אני יכולה ללמוד. זה למה המצאתי איזה כלי שעוזר ומתגבר על.. לא חשוב, זה כבר עבר. העניין הוא שתמיד הלכתי נגד, לא הלכתי עם. אתה מבין למה אני מתכוונת?" שאלתי.
"בטח" הוא אמר לי, "זה מאוד הגיוני". חייכתי אליו חיוך קטן.
"שניה רגע" אמרתי לו בחיוך וקמתי לכיוון השירותים. נכנסתי, נעלתי את הדלת, התיישבתי על מושב האסלה והדמעה הראשונה כבר הגיעה. הרבה זמן לא חשבתי על התקופה שהייתה ונגמרה, על מה שקרה שם ועל כל מה שעברתי. על הרגעים האלה שכמעט והתייאשתי. אבל עכשיו אני פה, חזקה יותר משאי פעם הייתי, ואין טעם להמשיך לבכות. בכי של שתי דקות נעצר עם המחשבות האלה. ניגבתי מהר את הפנים ושתפתי אותן במים, גם קצת כדי להעיר את עצמי.
כשחזרתי לחדר עליתי על המיטה והנחתי את הראש שלי על הבטן של אביב. הוא התחיל ללטף לי את הכתף עם ידו, ידעתי שהוא מנסה להרגיע אותי.
"אתה מרשה להירדם עלייך?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות.
"תעשי מה שאת רוצה, לי שום דבר לא מפריע".
"ומה אתה תעשה בינתיים?".
"לא יודע" הוא אמר, "אבל אין לי בעיה פשוט לנוח פה ולתת לך את המנוחה שאת צריכה".
"תוכל להעיר אותי בעוד איזה שעה?" שאלתי.
"כמובן" הוא אמר לי. הרמתי את ראשי לרגע והסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי בחיוך. עשיתי לו סימן קטן עם האצבע והוא התקרב אליי. נתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.
"ליל מנוחה" הוא אמר לי בחיוך.
"לילה טוב של שעה שלוש וחצי בצהריים" אמרתי לו, החזרתי את הראש שלי לבטן שלו ועצמתי עיניים.