לא כל הנוצץ זהב – פרק 128

מארק החל לרוץ לכיוון אליו הצביעה שיינה.
אני ואריק הבטנו אחריו במבטים משועשעים מעט.
"אתם מוכנים לשחרר אותי?" שיינה שאלה בשקט. העפתי לעברה מבט, כבר כמעט שכחתי שהיא שם.
"נחזור לשחרר אותך כשנלך," אריק אמר בקול נוקשה מעט.
הבטתי בו בדאגה כשתפס בידי וגרר אותי איתו לעבר מארק. הוא עדיין היה פצוע ולמרות שלא רצה להראות את זה הבחנתי ברמזים לכאב חולפים על פניו.
"אריק…" נשכתי את השפה והבטתי לעברו מבט.
הוא הביט בי וחייך.
"אני בסדר, לילי, אל תדאגי," הוא אמר, וכרך את זרועו סביב צווארי. עזרתי לו והמשכנו להתקדם לעבר מארק. שחיבק חלק זהוב.
חלפנו דרך ערפל קל והבטנו בדרקון זהוב וגדול, לקח לי רגע לקלוט שאוט די גדל מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
"התגעגעתי אליך, אוט," מארק המשיך לחבק את אוט וליטף את האף של הדרקון שלו.
אוט גרגר בהנאה ואז הניף את ראשו ונשף אש.
"אוט! אתה כבר נושף אש!" מארק צחק באושר וכשראשו של הדרקון ירד אליו הוא ליטף אותו באהבה.
המחזה הזה הראה לי כמה אוט באמת חשוב למארק. הוא לא צחק כשאמר שכל כך חשוב לו למצוא את הדרקון הזה. הוא באמת היה יקר.
"אם רק תעז להיעלם לי שוב…!" מארק אמר ורצה להישמע מאיים, אבל למעשה הקול שלו היה מלא אהבה וחום. אני לא חושבת ששמעתי את הטון הזה בקול של מארק מאז שהכרתי אותו.
"אריק, תראה! אוט נושף אש!" מארק התגאה וחייך לעברנו.
אני ואריק בהינו בדרקון בחיוכים קטנים. למען האמת היה נחמד לראות את הדרקון שוב, והיה נחמד לראות את מארק מאושר כל כך, זה לא קרה הרבה במהלך המסע.
"היי, אתה ממש זוכר אותנו," הקנטתי את מארק.
הוא חייך כשאמר: "אוט עזר לי לסדר קצת את המחשבות שלי. עכשיו אני יכול קצת יותר להבדיל בין לוק לביני,"
"נחמד מצידו," אריק אמר.
"קטנטונת, אריק," הקול של אוט במחשבות שלנו היה צלול וברור יותר, והוא חייך אלינו, עד כמה שדרקונים יודעים לחייך.
"היי אוט," אריק אמר והתקרב בזהירות. הייתי חייבת להתקדם איתו כי תמכתי בו, אבל למען האמת, ממש לא רציתי להתקרב במיוחד. "איך אתה מרגיש?"
"יותר טוב מאיך שאתה, זה בטוח," הדרקון צחקק וחיכך את אפו בלחיו של אריק.
אריק שלח יד וליטף את הצוואר של אוט.
"מה קרה לך?" מארק שאל כאילו רק עכשיו הבחין באריק, שסימני הכאב עדיין ניכרו על פניו.
אריק כבר הספיק ללבוש חולצה חדשה שהייתה לו בתיק, ככה שהוא לא היה צריך להסתובב בלי חולצה. מה גם שזה היה גורם לי למבוכה רצינית ולאיבוד הריכוז באמת, אז העדפתי אותו עם חולצה.
"אני בסדר, נפצעתי," אריק אמר בלי הרבה הדגשה עד כמה הפצע נראה חמור.
"כמה נורא זה?" מארק שאל.
"אני אשרוד. זה משהו שיכול לחכות,"
נשכתי את שפתיי. לא הייתי בטוחה בזה. הייתה לי הרגשה שאריק לא רוצה לקלקל למארק את מצב הרוח.
"ומה איתך, קטנטונת?" אוט שאל והעיניים הזהובות שלו התמקדו בי.
"למי אכפת ממוצצת התה?" מארק שאל בחיוך מקניט ואז חיבק שוב את אוט. "התגעגעתי אליך מאוד,"
"גם אני אליך," אוט השיב.
"אני מצטערת להרוס את הרגע," אמרתי בזהירות. "אבל לא נשאר לנו הרבה זמן לחזור לאולימפוס ועוד לא גנבנו את התפוח, אז אני מקווה שיש לכם תוכנית."
"יש לי," מארק הבטיח, הוא שיחק עם כובע הבייסבול שלקח משיינה.
"בוא נקווה שזאת תוכנית טובה, מארק," השבתי והבטתי לעבר גן ההספרידות.
"בואו נזוז," מארק אמר וליטף את אוט שוב.
יחד התקדמנו חזרה אל עבר הגן, עצרנו כדי לשחרר את שיינה, מה שנראה לי מטומטם כי הייתה לי הרגשה שהיא תברח ברגע הראשון שתוכל אבל זה לא מה שעשתה.
אוט, שכבר שמע על התוכנית של מארק, התעופף ונחת בדיוק במרחק של כמה מטרים מהדרקון הנוסף, בעל כמה עשרות הראשים.
הדרקון לחשש בכעס, כאילו אוט פלש לו לטריטוריה או משהו.
אוט נהם נהימה יותר ידידותית מאשר מפחידה ואז שניהם בהו זה בזה רגע ארוך. הנחתי שהם מתקשרים דרך מחשבות או משהו.
אני, שיינה, אריק ומארק עמדנו בצד וחיכינו.
"תסביר לי מה אנחנו עושים בדיוק," ביקשתי ממארק.
הוא הצביע לעבר אוט והדרקון הנוסף, לא היה שום סימן להספרידות דרך אגב, ושמחתי על זה.
"תראי, אוט יתחבר עם הדרקון הנוסף, הוא יפתה אותו להתרחק מהעץ ואז אני אעשה ככה…" הוא חבש את הכובע והפך לבלתי נראה. רק קולו נשמע כשאמר: "ואז אתגנב מאחור ואקח תפוח,"
"ומה יקרה אם התוכנית הזאת לא תצליח?" שיינה שאלה בשקט.
"אז ניאלץ להקריב קורבן," אמרתי לה בחיוך מרושע.
היא נסוגה לאחור, כאילו פחדה שבאמת נהפוך אותה לארוחת הערב של הדרקון.
"נו באמת, ג'ונסון, סתמי קצת," מארק אמר בכעס.
"אני רק מתלוצצת," השבתי.
"אז אל," הוא השיב, עדיין בלתי נראה.
בינתיים, אוט והדרקון המשיכו לנעוץ זה בזה מבטים ומדי פעם לשחרר נהמה או גרגור. הייתה לי הרגשה שזה דווקא הולך טוב. כעבור רגע הדרקון התרחק מהעץ ולקח צעד לכיוונו של אוט, שנסוג לאחור והזמין אותו להתקדם.
הדרקון נעצר ונסוג לאחור, כאילו פוחד לעזוב את העץ. אוט שידל אותו בנהמה ידידותית והדרקון התרחק מהעץ עוד קצת.
"אחלו לי הצלחה," הקול של מארק לחש.
"לא, חכה," אמרתי. "לי יש יותר ניסיון בהתגנבות, וגם, אני מעולה בטיפוס, מה שכנראה תצטרך לעשות כדי לקטוף תפוח. תן לי לעשות את זה,"
"כדי שתיקחי לעצמך את הקרדיט, מוצצת תה?" שאל מארק.
"לא, טמבל, כי אתה עלול להשמיע רעש," עניתי והושטתי את ידי.
"תן לי את הכובע," אמרתי.
כעבור רגע מארק הבליח לצידי ונתן לי את הכובע.
"אני לא מאמין שאני מקשיב לך," הוא מלמל בזעף. המבט פניו היתה כעוסה מעט.
"גם אני לא," אמרתי וחבשתי את הכובע.
ההרגשה הייתה אותה הרגשה, אבל כשהבטתי הגוף שלי נעלם.
מגניב.
"תיזהרי, מוצצת תה," מארק אמר ואני התקדמתי לעבר העץ.
החלתי לעשות עיקוף די רציני כדי להתרחק כמה שיותר מזוג הדרקונים. אוט המשיך למשוך את הדרקון המפחיד כמה שיותר רחוק מהעץ, אבל כמה מהראשים שלו עדיין פנו לאחור, עדיין היססו.
הצעדים שלי לא נשמעו. הייתי שקטה כל כך שהפתעתי אפילו את עצמי. התגנבתי אל מאחורי העץ והבטתי מעלה לעבר הענפים, גובה עודף היה מתאים לי עכשיו.
אבל מכיוון שלא היה לי גובה עודף, הייתה האפשרות השנייה, והיא לטפס.
תקעתי את הרגל בגזע העץ והתחלתי לטפס עד שהגעתי אל תפוח מוזהב אחד. שלחתי יד והתאמצתי להגיע אליו. ואז לכדתי אותו. ושנייה אחר כך, ברגע של חוסר זהירות, נפלתי אל הקרקע.
נחבטתי באדמה ופלטתי התנשפות. כמה לחשושים כועסים נשמעו.
זה היה הרגע בו קלטתי שהכובע נפל מראשי וגופי היה נראה שוב. ושכמה ראשים לא מרוצים של דרקון מסוים לחששו בכעס על שרימו אותם.