דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 15

-נקודת מבט שיר אליהו-

העניים שלנו מצטלבות האחת בשני, וסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי רק מתעצמת ומתחזקת.
אני חוצה את החצר הגדולה ברגליים רועדות, מועכת תחת משקלי את עשבי הדשא הירוק טרי והצהוב יבש שמסביבי ומתיישבת על ספסל הפיקניק החום הגדול עליו יושב עידו ומביט במבט מזוגג באוויר הפתוח.
רוחות סערה נושבות באוויר, גורמות לצמרמורת לטפס במעלה גבי תחת חולצת הטריקו הפשוטה שלבשתי.
הוא מפנה אלי את מבטו, ״בטח קר לך״ הוא לוחש, קולו סדוק ועומד להישבר, שפתיו יבשות וסדוקות גם הן, עיניו אדומות ובולטות כול כך.
אני מהנהת בראשי, כול גופי רועד מהרוח החזקה השורקת בצמרות העצים הגבוהים והמתמרים מעלה.
הוא מוריד מעליו את ג׳קט האדידס השחור לבן ומניח אותו על כתפי, אני ממהרת להכניס את ידי לשרוולים ולרכוס את הרוכסן השחור כדי לסגור את הג׳קט.
״תודה״ אני ממלמלת לעברו, קולי סדוק כמו שלו וקשה להתעלם מהגמגום שיש בקולי ספק מהלחץ לקרבה אליו, ספק מהגמילה הפועמת בעורקיי.
״אני צריכה לדבר איתך!״ אני נותנת למשפט להבליח משפתיי, חזק, גובר על הרוח השורקת בצמרות העצים.
הוא מסתובב אלי, ידו נחה על ברכי הרועדת מהלחץ.
לעזאזל, עכשיו אני מתחרטת על שהתחלתי לדבר, אני לא יכולה לסוג מזה עכשיו, מה שהיה, יהיה.
״אני אוהבת אותך! , מהרגע הראשון שראיתי אותך!״ אני אומרת במהירות, עוצמת את עיניי שללא ספק אדומות ושורפות, דמעות מרות רצו להבליח מבעד לעפעפי אבל לא נתתי לזה לקרות, לא מולו.
יד חמה ליטפה את הלחי שלי, עוברת הלוך ושוב על לחיי, שפתיי, על האף הקטן והמשורטט שלי, ואז זה קרה…
השפתיים שלו נצמדו כנגד שפתיי, מושך אותי כמה שיותר קרוב אליו, כמה שיותר צמוד, ריח הבושם הגברי שלו ממלא את האף שלי, השפתיים לא מתנתקו לרגע.
הוא עוטף אותי עם זרועותיו השריריות והחזקות, גורם לי להרגיש מוגנת בפעם הראשונה , בפעם הראשונה מאז הגעתי למקום הדפוק הזה.
שפתיו מתנתקת משפתיי, והוא מתקרב לאוזני, ״אני אוהב אותך״ לוחש בשקט גורם ללב שלי לדפוק בעוצמה אדירה כול כך שהייתי בטוחה שהוא יכול לשמוע.
שפתיו שוב מתקרבות לשפתיי והוא מכניס אותי לתוך נשיקה עמוקה.