ושוב ושוב

ושוב אני בוכה,
סתם, בלי סיבה.
ושוב כואב בחזה,
ושוב מרגישה לבד,
למרות שכל כך הרבה אנשים סביב,
אך זה לא זה,
פשוט לא זה.
ושוב תחושה מוכרת,
של משהו רטוב על הלחיים,
אלו דמעות,
והן שוטפות את פניי,
מורחות אותן במים.
ושוב הרגשה מציקה,
לשמוע אנשים מדברים,
על זאת ועל איך שהיא מתלבשת,
על התמונות ועל איך שהיא מדברת,
אך הם לא מכירים אותה,
לא כמוני,
וחבל, כי הם לא יודעים מה קרה לה שהיא ככה,
הם לא יודעים מה היא עברה.
אני כן.
ושוב התחושה הזאת,
ההיא שבאה כשאומרים לך רכילות על מישהו מוכר,
הרצון הזה להגן עליו,
לטהר את שמו מפני רע.
ושוב אני צורחת,
את נשמתי מוציאה החוצה,
מחפשת, מסתובבת,
רק למצוא מישהו לדבר איתו.
ומצידי שלא יקשיב, רק יהנהן מידי פעם עם הראש,
אבל העיקר שייתן לי לדבר,
ולא יפסיק אותי באמצע.
והדמעות, אני כל כך כמהה להן,
כל כך משתוקקת להרגיש אותן שוב;
ומסך הערפל, אני לא רואה דבר דרכו,
והוא כאילו מעלים הכל מעיני,
כדי שליבי לא ירגיש את הכאב,
אך אני יודעת שהוא ירגיש אותו בכל זאת,
כי הוא תמיד מרגיש.
והחיבוק החם שמזמן לא הרגשתי,
אני תוהה אם עוד הרגיש אותו;
והמבט הפגוע שעל פניי,
חותך אותי, צובט.
וזה כל כך מרתיע להביט במראה, לראות את הכל לפניי,
ולפעמים אני רוצה לברוח, להיות לבד במקום כלשהו,
מקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, שבו אני לא הכיר את עצמי,
אבל אולי, רק אולי,
אני ארשה לך להיות שם,
אם תבטיח להחזיק אותי קרוב.

ושוב אני בוכה,
סתם, בלי סיבה.
ושוב כואב בחזה,
ושוב מתחיל מהתחלה…