לא כל הנוצץ זהב – פרק 127

"כבר שנתיים שאני תקועה במחנה," היא התחילה.
"לא מעניין," אמרתי. "איפה אוט?"
"מארק!" נזפה בי לילי, ואז הביטה לעבר שיינה. "תמשיכי."
"טוב, שנתיים שאני תקועה במחנה," היא אמרה. "תקועה עוד ועוד, בלי לדעת בכלל מי אבא שלי, רק יודעת שאני כבר משתקעת לגמרי בתוך הג'יפה של אימונים חסרי תכלית."
הצד של לוק בתוכי לא היה יכול לשתוק. הזדהות. אמפתיה.
הרגשתי איך שהעיניים שלי מתמלאות דמעות.
"כל הזמן כולם הסתכלו עלי במבט מעריץ, כאילו שאני המושיע של כולם במחנה, ואולי באמת הייתי," אמרתי.
שיינה בהתה בי במבט מלוכסן.
אריק הביט בי במבט מבולבל, ולילי, טוב, לילי כעסה עלי.
"אולי תפסיק להעמיד פנים שאתה לוק?!" היא קראה.
"אני באמת לוק," אמרתי.
"זה לא נכון," אמרה לילי.
"אני הגלגול השני של הנשמה שלו. הוא נולד מחדש."
"זה שקר," אמרה שיינה. "אתה לא אמור לזכור את חייך כחצוי מהפעם הראשונה."
"אבל המקום הזה, הדרקון, מה שעשה לי את הצלקת… זה הזכיר לי את זה," אמרתי.
"אם כך… אתה לוק?" שאלה שיינה.
הנהנתי.
"וגם מארק?"
הנהנתי שוב.
"אז אתה מבין אותי?" היא שאלה.
הנהנתי.
"אתה בטח יודע למה עשיתי את זה!"
"עוד לא מאוחר מידי," אמרתי לה. "אל תחזרי על הטעויות שכבר עשיתי."
"זה כן מאוחר מידי," אמרה שיינה.
"את מתחרטת, נכון?" שאלתי.
הבעת הפנים שלה הייתה קפואה לכמה רגעים, ואז היא הנהנה בשקט.
שקלתי לרגע את האפשרויות, ואז עלתה לי המחשבה.
"איך העלתם אותו מטרטרוס?"
"אנחנו משתמשים בטריק שאתה עשית עם המצטרפים," אמרה שיינה.
"איפה כל המפלצות אתכן?" שאלתי.
"שם," היא אמרה, והצביעה לאחור.
לא יכולתי לראות כלום בגלל הערפל, אבל החושים המחודדים של לוק אמרו לי שבאמת יש שם כוח שם רחוק, שככל הנראה באמת היה מפלצות.
"תגידי לי איפה אוט, אנחנו נהרוג את המפלצות, קרונוס יתפזר שוב לחתיכות, ניקח את התפוח לזאוס, נגיע לאולימפוס ונדרוש זכויות," אמרתי.
"אתה מטורף," אמרה שיינה.
"לא," אמרתי, "כבר השגתי את שלי בעבר. זה משהו שאני מוכן להלחם עליו שוב."
"אתה מדבר שטויות."
"את הקשבת לעצמך?" שאלתי את שיינה.
היא רק הביטה בי במבט לחוץ.
"את איבדת שליטה על עצמך," אמרתי.
לקחו לה כמה שניות לשקול את כל המחשבות שהצעתי לה.
"ומאיפה לך שיקבלו אותי באולימפוס?"
"הגעתי לאליסיום, הוכרזתי כגיבור, הייתי יותר גרוע ממך. יש לי הרגשה שיקבלו אותך באולימפוס," אמרתי.
"אני עדיין סקפטית."
"העיקר שאת מתחרטת."
"אבל…"
"בכל רגע קרונוס מתחזק," ציינתי בחוסר סבלנות. "את באמת רוצה לחכות?"
"בסדר בסדר!" היא קראה.
היא שלפה מהכיס שלה כובע כחול עם הסמל של היאנקיס.
"זה…" בהיתי בזה.
"מה?" היא שאלה.
"זה הכובע של אנבת'," מלמלתי, מרגיש איך שאני מסמיק, אפילו שהצד של מארק בתוכי לא זיהה אפילו את הסמל שעל הכובע.
"מה?"
"כובע ההעלמות שלה. מאיפה השגת אותו?" שאלתי.
"זה פשוט היה על המדף במחנה בארון כלי הנשק," היא אמרה.
"ואת לקחת אותו?!" שאלתי בכעס.
הזיכרונות שהיו לי הסגירו את העובדה שלוק היה קצת דלוק על אנבת', מה שגרם לו לכעוס כשראה את הכובע.
"כן," היא אמרה.
"אפשר להשתמש בו עכשיו," אמרה לילי.
"איך?" שאל אריק.
"אפשר להתגנב לעץ ולקחת ממנו את התפוחים כשאתה בלתי נראה," הציעה לילי.
"אבל הדרקון יריח את האדם שיעשה את זה," אמרה שיינה.
"וזה למה… אנחנו צריכים את אוט," אמרתי, התוכנית כבר מוכנה בראש שלי.
"מה?" שאלה לילי.
"אני ואוט נפגוש שוב זה את זה, נלך לחסל כמה מפלצות ומשם נשיג את התפוח," אמרתי בחיוך ערמומי.
"מה?" שאלו לילי ושיינה.
אריק רק הביט בי כאילו הוא מבין אותי.
הנהנתי לעברו.
החברות בינינו לפעמים הייתה כל כך חזקה שיכולנו ממש לקרוא את המחשבות זה של זה.
"טוב, אוט ממש שם," אמרה שיינה, והצביעה לחלק אחר של הגבעה.
בשנייה אחת הרגשתי כאילו זרם חשמלי עובר לי בגוף.
"אוט!" צעקתי, ורצתי לשם, מוכן להתייחד שוב עם הדרקון שלי.