אני פוחדת..
אני פוחדת.
אני זוכרת את עצמי ביום הראשון של כיתה א,…. אמא מלווה אותי אל הכיתה ואנו לפתע נעמדות ליד אולם הספורט.. נזכרות ששכחנו לשם לי את התג שם.. מחייכות מצחקקות ומתקדמות אל הכיתה.
8 שנים עברו מאותו יום… שמונה שנים ומספר מועט של חודשים..
אני פוחדת.
אני פוחדת מלהתבגר.
אני פוחדת מן המהירות בה עברו השנים..
פוחדת מן יום ההורים.
פוחדת מן תעודת מחצית.
פוחדת מסיום כיתת ט.
פוחדת מן הבגרויות הקרבות.
פוחדת מן סיום הבית ספר.
פוחדת מן הצו הראשון והיום הראשון של הטירונות.
פוחדת מן היום הראשון בעבודה .
פוחדת מיום החתונה.
פוחדת מן הלידות.
פוחדת מן גיל הבלות.
פוחדת מן הילדים שיגדלו כחרף עין ואני אשאר מאחור.
מזדקנת בשקט.
אני פוחדת מן ההזדקנות.
אני פוחדת מן ההתבגרות.
אני פוחדת מן מעגל החיים אך בו זמנית עוברת אותו עם כל נשימה ונשיפה שראותיי פולטות או שואפות.
אני כל כך פוחדת..
כל כך..
ואז המחשבה על המוות מגיע ומעצימה את הפחד כפליים..
כי אם יש משהו שמפחיד אותי יותר מן החיים אותם אני מעבירה ברגע זה זהו הסיום שלהם שרק מחכה לי בפינה – המוות.
אני פוחדת…
תגובות (15)
וואי אני מרגישה שהוצאתי לי את המילים מהפה!
אני בדיוק כמוך…
זה מפחיד.. זה פשוט מפחיד.. ואת האמת שפעם לא פחדתי מן המוות גם רשמתי על זה פה באתר אבל עכשיו… לא יודעת זה פשוט התעורר בי.
אני מרגישה את אותו הדבר,אני מתגעגעת לגיל הזה שלא היו דאגות ולא חשבת על העתיד..
זה קורה לכל אחד בשלב כלשהו, אני חושבת.. זה משהו שמטריד את כולם, בסופו של דבר. אבל מה לעשות, את הרי לא יכולה לחזור לאחור, והאם באמת תרצי בכך? אני חושבת שכדאי לך לחיות את החיים, ליהנות כל עוד אפשר (סורי על הפסימיות) ובעיקר לשמור על הדברים החשובים לך. תסתכלי על ההורים שלך, הם עברו בדיוק מה שאת עוברת. תנסי להתייעץ איתם גם.
כתיבה מהממת, אגב! 3>
אין לך מה לפחד, לא יאונה לך כול רע. מה גם שאין טעם בכך ואת מוכרחה להמשיך לחיות בלאו הכי.
זה מפחיד אותי.. אני פוחדת לעשות טעויות ואני פוחדת מזה שאין דרך חזרה אני פוחדת להרגיש חרטה אני פוחדת להרגיש זקנה אני פוחדת מהמשך החיים… אני פוחדת..
ממש לא משנה מה תעשי, העיקר הכוונה ;)
את מייחסת לחיים שלך יותר מדי חשיבות… אם תחיי כאילו כלום לא חשוב או משנה, לא תפחדי. לא יקרה כלום אם תטעי וזה בסדר לטעות, תשתחררי. חיוכים: :) ;) :P
אני דווקא בן אדם משוחרר וזורם… למשל כל המשפחה שלי כולל בן דוד שלי שהוא ממש אמיץ לא היו מוכנים לעשות את הכדור באילת ואני כן!!! אבל אני התחלתי לפחד מטעויות… לא יודעת למה
זה כי את מצליחה להבין את מהות המושג "אל חזור" ומרגישה לחץ לחיות חיים מושלמים, כיוון שאת יודעת שאין עוד הזדמנות. או כך לפחות עולה מדברייך.
לא משולמים אבל לפחות שאני לא התחרטת עליהם… שאני לא ארגיש שאני מתחרטת כי בזמן האחרון אני מתחרטת על כל כך הרבה דברים שעשיתי אבל לא בא לי לפרט.. ואני רק בת 14 וחצי.. אני לא אמורה להתחרט על דברים בגיל הזה אני לא אמורה להרגיש מדוכאת יותר מידי… עזוב נראה לי שזו התקופה הזאת שגורמת לי להיות ככה.
כול עוד אלו לא דברים שישפיעו על החיים שלך באופן בלתי הפיך ורב ממדים (לדוגמא: החלטה לעבור כריתת יד) אין לך הרבה מה להתחרט, כי אחרי הכול זה יעבור (או שזה חסר חשיבות).
יש חוק שאומר שהמדינה יכולה להחליט עם לאשפז מישהו בכפייה אם רואים שיש צורך אז בוא נגיד שאם הייתי רוצה לכרות את היד לא הייתי כותבת לך כאן
משעמם לי אתה בא לאי – מייל?
אני הולך לישון עכשיו… סורי
ליל"ט