Dark Blood #פרק 40 – ניגודים מושלמים.

~נקודת מבט אשטון ברנס~
"ליאן?" פתחתי למחצה את דלת חדרה של ליאן לפני שנכנסתי. דחפתי את ראשי והצצתי פנימה. היא לא הייתה שם.
שיערתי לעצמי שהיא מסתובבת עם זאין הזה או עם נייל- שני בחורים לא לרמתה.
נייל אמנם אוהב אותה בקטע פתטי,ויעשה הכל בשבילה- אבל הוא נמושה. היא צריכה מישהו שיהיה לו את הביצים להגיד לה שהוא אוהב אותה בפרצוף.
היא לא פחות עיוורת שהיא לא שמה לב שהוא בקטע שלה מאז שהיא נולדה בערך.
לא משנה כמה פעמים אמרתי לה- היא לא הייתה מוכנה להקשיב.
היא טוענת שאני לא יודע לקרוא מציאות בשום צורה ולא כל בן ובת שהם חברים קרובים הופכים לזוג.
כן בטח.
זאין מצד שני הרבה יותר גבר מנייל. הוא אומר לה מה הוא רוצה ממנה- יותר מדיי.
זאין הוא בחור טיפוסי- ישתמש בך ואז ילך למישהי אחרת.
הוא נמצא בחבורה של אנשים שפשוט רק יזיקו לה.
וגם כאן, היא מתנהגת בתמימות מוחלטת- טוענת שאין לה כלום אליו כשהיא מאוהבת בו עד שהיא מאבדת את השפיות.
זו הבעיה בבחור הזה.
'איפה את?' שלחתי לה הודעה.
'כמה דקות בבית.' היא ענתה תוך כמה רגעים.
חיכיתי לה בינתיים בחדר שלה שתגיע. נשענתי על השולחן כתיבה שלה.
בצורה מפתיעה מאוד ולא אופיינית לליאן- השולחן שלה היה מבולגן לחלוטין. בטעות הנחתי את היד שלי על כל הספרים והדפים שלה והם נפלו מהשולחן.
"היא הולכת להרוג אותי." מלמלתי והרמתי במהירות הדפים שהתפרשו על רצפת החדר. אם יש משהו שחשוב לליאן זה הסדר שלה. גם כשהיא מבולגנת, זה מסודר בסדר מופתי.
אם לא אחזיר את זה כמו שהיה- היא תהרוג אותי.
אספתי את כל הדפים שנפלו. דפים בביולוגיה, פיזיקה, מתמטיקה וביניהם היה גם את קלסר הציורים שלה.
סידרתי את כל הדפים בערימה שדמתה לערימה הקודמת.
קלסר הציורים של ליאן הוא קודש קודשים. בדרך כלל הוא נעול בתוך המגירה שלה, שאת המפתח היא מחביאה איפה שהוא בחדר.
תמיד סקרן אותי לדעת מה היא מציירת. מה כל כך סודי בציורים שלה שהיא נלחמת על הפרטיות שלה?
הבטתי בקלסר ארוכות. אני מרגיש שיושבים לי הכתפיים המלאך והשטן והם מתווכחים ביניהם.
המלאך אומר לי לא לעשות את זה- אני יודע כמה זה אישי שלה וכמה היא שונאת שעושים לה את זה.
השטן לוחש לי בערמומיות לתוך האוזן- תציץ, רק קצת. מה אכפת לך? זה בסה"כ ציור. מה יכול להיות שם כבר? מה היא מסתירה ממני? אנחנו מדברים בצורה פתוחה כל הזמן- גם כשהיא עושה דברים לא טובים.
מה יש לה כבר להסתיר?
היד שלי נשלחה בלי שליטה אל הקלסר, מסירה את הגומי מעליו.
התחלתי לעלעל בדפים.
בציורים היו כל מיני דמויות מוזרות בעלות ניבים, ציורים של שפתיים מלאות בדם
"אלוהים. כמה חנונית היא יכולה כבר להיות?" מלמלתי תוך כדי שאני מעביר את הציורים. "יצורים על טבעיים? באמת?" כיווצתי את גבותיי בזלזול.
כל הציורים שלה, בצורה גורפת קשור לערפדים.
האמת שהופתעתי שהיא מציירת כל כך טוב.
בנקודה הזו אני מבין למה היא מחביאה את הציורים ממני. היא יודעת שאני אצחק עליה כל כך.
לציורים האחרונים אף אחד לא עשה לי הכנה.
היה שם דיוקן מדויק של זאין עם ניבים עליו ועיניים חייתיות.
לאחר מכן הגיעו עוד כמה דיוקנים- של ליאם, היצור הזה שהיא מסתובבת איתו, ריי, הבחור שחיזר אחריה ונעלם מעל פני האדמה, ועוד שני תלמידים חדשים מבית הספר.
הדיוקן היה כל כך אמיתי. כאילו ציירה אותם בזמן חי.
אחרי כמה שניות של חשיבה נזכרתי שליאן היא האדם הכי רציונלי שאני מכיר.
היא מעולם לא טרחה לקרוא מדע בדיוני ועל יצורים על טבעיים.
כשלכל הבנות בגיל שלה הייתה את התקופה המטומטמת של הקראש הבלתי מוסבר על אדוארד קאלן אני והיא היינו צוחקים עליהן ללא הפסקה.
אני חייב הסבר לכל זה ודחוף.
שמעתי את רחשי נעליה של ליאן על הפרקט שהיא עולה במדרגות.
לקחתי מיד ציור אחד של זאין מכל הציורים ,הכנסתי במהירות אל מתחת לחולצתי והחזרתי את הקלסר במהירות אל בין הדפים והתיישבתי על המיטה.
"מה אתה עושה לי בחדר?" היא שאלה מופתעת והביטה בי במבט חושד. "אתה יודע שאני שונאת שאתה נכנס בלי שאני בפנים." היא רטנה והעבירה את מבטה אל השולחן.
"אתה מבין למה אני שונאת?" היא אמרה והצביעה על הדפים שלה שהיו מבולגנים.
רק שלא תשים לב שהסדר אחר.
"אממ.. ניקול התקשרה אליי, רצתה לדעת מה איתך, את לא עונה לה." אמרתי וגירדתי במצחי. שכחתי בכלל מה רציתי ממנה מלכתחילה.
"טוב, ביי." היא אמרה ודחפה אותי החוצה.
נכנסתי במהירות לחדר שלי, נעלתי את הדלת, התיישבתי על המחשב והתחלתי לחפש באינטרנט-
ערפדים.
***
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
אשטון החנה את הרכב בחנייה של בית הספר ונכנסנו יחד אל בית הספר.
בצורה מפתיעה מאוד- אשטון היה שקט לחלוטין הבוקר. ציפיתי למחוות העקיצות היומית שלו במהלך הנסיעה- אבל כלום. שום תלונה, שום הערה צינית.
"הכל בסדר?" שאלתי מביטה בו ארוכות כדי להבין מה נסגר.
"כן. סתם, אני חושב." הוא אמר וניער את ראשו.
"אל תעשה את זה יותר. אתה יודע שזה לא בריא לך." עקצתי כדי לעורר אותו לחיים.
"אני שומר לנסיעה חזור." הוא דחף אותי קדימה תוך כדי צחוק.
"נבהלתי. חשבתי שקרה לך משהו." אמרתי. "ביי." התקדמתי לכיוון הכיתה.
לפתע הרגשתי זוג ידיים שמושכות אותי לאחור. נמשכתי אל עבר חדר צדדי קטן, כשרגליי נתקלות בדלי מים ומגבים. הבנתי שזה החדר של השרת.
"בוקר טוב." שמעתי את קולו המחויך של נייל מאחוריי. הוא חיבק את גופי מאחור ונשק לשקע צווארי.
זה היה פשוט רגע מוזר כל כך בחיי.
נייל- החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי.
בחיים לא הייתי מדמיינת אותנו בסיטואציה כזו.
"בוקר טוב." חייכתי גם אני למשמע קולו. הרגשתי שאני זורחת.
נייל משרה עליי אווירה כל כך טובה ונעימה, יחד עם ביטחון. איך לא ראיתי את זה קודם?
"למה אנחנו כאן?" שאלתי והבטתי סביבי, בחדר הצפוף והדי חשוך.
"להוסיף קצת אקשן לקשר ובעיקר בגלל שהמורה למתמטיקה עושה מצוד אחר זוגות חדשים ברחבי בית הספר." הוא אמר וצחקק. המנהל החליט שהוא ממגר את תופעת הזוגות בבית הספר והחליט שאין להתנשק ברחבי בית הספר.
"אז לקחת אותי לפה כדי להתנשק? " שאלתי והנחתי את ידיי על חזהו.
"האמת שרציתי לדבר איתך על משהו," הוא אמר ואחז בידיי. "יש חדש לגבי השרשרת?" הוא שאל ונאנחתי.
"לא. זה אפילו לא אצל זאין. אני כבר אובדת עצות. אין לי מושג איפה זה יכול להיות." אמרתי.
"חייבים להשיג אותה. הארי ולואי האלו יותר מדיי מתערבים לאחרונה בחיים שלך. אני לא צופה לזה טובות." הוא אמר במהירות והעביר יד בשיערו.
"אבל איך? אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל לחפש. אין לנו שום מידע, וכרגע אני יותר מפחדת מאמא שלי שתגלה שהיא נעלמה לי מאשר מהארי ולואי." גלגלתי את עיניי. פשוט כישלון.
שרשרת שנשמרה דורות על גבי דורות נעלמה על ידי ליאן ברנס. מצוין.
הצלצול קטע את שיחתנו. נייל הוציא את ראשו מהארון וסימן לי לצאת אחריו ויצאתי.
"נתראה בהפסקה." הוא נשק לי בקצרה על שפתיי והלך.
נגעתי בשפתיי בחיוך. מעניין מתי אעכל את זה.
הרמתי את מבטי וזאין עמד שם במרחק מה. כמו ביום הראשון.
עומד באמצע מסדרון, כשגבו נשען על הקיר, רגל אחת על הקיר והוא מביט באנשים.
בפעם הקודמת הוא אפילו לא טרח להסתכל עליי כשפניתי אליו.
הפעם המבט שלו היה נעול אך ורק עליי.
הידקתי את האחיזה שלי בתיק, התעלמתי ממנו, נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום הקבוע שלי.
סידרתי את החפצים שלי על השולחן וחיכיתי למורה שתיכנס.
"היי, אפשר?" קולה העדין של קת'רין נשמע מעליי.
הנהנתי ,הזזתי את חפציי והיא התיישבה.
"אם את תגידי לי שהצלחת לעשות את העבודה הזאת בכימיה מבלי לשלם לנולן שיעשה לך אותה- אני אשתחווה בפנייך." היא פתחה ישר בשיחה. היא גיששה בתיק הצד שלה. לאחר כמה רגעים היא הוציאה קלסר דק שעליו הייתה מוגשת העבודה שלה. היא דפקה אותה כל כך חזק על השולחן שהוא זז מעט.
"לא, עדיין לא הגעתי לשלב הזה בייאוש." אמרתי תוך די שצחקקתי והוצאתי את העבודה שלי.
"בפעם הבאה אני אשלם לך. לפחות שזה יצא חברי והוגן." היא אמרה והשעינה את ראשה על כתפי.
"ואני אשלם לך שתצילי אותי בביולוגיה." אמרתי.
"עשינו עסק." היא אמרה ולחצה את ידי.
הזוג האחרון שנכנס לכיתה לפני המורה היה זאין ובריג'ט.
היד שלו הייתה משולבת בידה. היא השעינה את ראשה על כתפו, תוך כדי שהם נכנסים לכיתה.
המבט של בריג'ט היה קורן. מעולם לא ראיתי אותה כך. לעומת זאת את המבט של זאין לא הצלחתי לפענח. היה לו מבט אטום ונעול.
בזווית עינו ראיתי אותו מביט בי.
אני פה. אתה עובר ברגע זה על ידי ואתה מנפנף בזה כאילו אני לא הייתי קיימת בחיים שלך לפני שנייה? עמדתי להתפוצץ בכל רגע.
מה אתה מנסה לעשות? אתה חושב שזה יגרום לי לקנא?
"אני לא מאמינה. היא חזרה אליו שוב."היא מלמלה בשיניים חשוקות. "אני בספק אם יש לה מוח מתחת לכל התוספות שיער האלו." הרגשתי שעדיין כואב לה עליה, למרות שהן לא חברות.
בעיקרון, אני מרחמת על בריג'ט. אין לה מושג מה הוא עשה לה. הוא מחק לה את הזיכרון. ממה שקת'רין מספרת- אני מאמינה שאם היא הייתה יודעת מה הוא עשה לה, היא לא הייתה מסתכלת עליו אפילו.
"מסכנה. בטח קנה אותה במילים היפות שלו." אמרתי בזלזול, מנסה לנרמל את הסיטואציה בפני קת'רין.
"איך היא יכולה להחזיק את היד שלו אחרי כל מה שהיד הזו עשתה? ואיך אפשר להכחיש בצורה כזו גלויה את מה שהיה להם? אני לא מצליחה להבין אותה." היא אמרה. הקול שלה הפך מרותח לכאוב. "ליאן, ראיתי אתכם אתמול קרובים. בבקשה תיזהרי. אני אומרת לך- הוא יעשה לך בדיוק את מה שעשה לבריג'ט." היא הסיטה את מבטי לכיוונה, שאביט בפניה ואבין עד כמה היא רצינית.
ברגע הזה זה הכה בי. פתאום אני משווה בין הסיטואציות.
אני כל כך מרחמת על בריג'ט על זה שהיא חוזרת אל הקשר עם זאין שבעצם
בריג'ט בדיוק כמוני- נכוותה מזאין, לא פעם אחת. הוא ניצל אותה פעם אחר פעם, שיחק בה והיא חוזרת אליו.
ההבדל המר ביני לבינה- וזה מה שהופך את המצב שלי ליותר גרוע-
שעליי זאין לא כפה לשכוח הכל.
אני חוזרת אליו פעם אחר פעם- למרות שניצל אותי ופגע בי מתוך מודעות.
מה קורה לי לעזאזל?
"שבו בבקשה." המורה אמרה ונעמדה על יד השולחן שלה.
"אנחנו נמשיך את הניסוי בזוגות שהתחלנו אתמול," היא אמרה וחילקה למי שישב מקדימה את הדפים שיעביר אל כל הכיתה.
ברגע הזה נחנקתי. הבטתי בקת'רין והיא הביטה בי. ידענו בדיוק מה זה אומר. "תתיישבו בחזרה על פי הזוגות שלכם."
אתמול לא הייתה לי שום בעיה להיות בת זוגתו של זאין בניסוי. אפילו אתמול שמחתי להיות איתו.
היום זה הדבר האחרון שאני רוצה.
העברתי מבט חטוף בו. נראה שגם הוא נחנק מהמחשבה הזו.
איזה יופי. עימות מתקרב.
"אני איתך." קת'רין אמרה והחזיקה חזק את כף ידי. גלגלתי את עיניי. "טוב, לא באופן המילולי של המילה." היא אמרה וזרקה חיוך, מנסה לעודד אותי.
קמתי מהמקום שלי, לקחתי את התיק שלי והתקדמתי אל עבר זאין ובריג'ט.
"אני הולכת." בריג'ט אמרה ונשקה נשיקה אחרונה לזאין לפני שהלכה.
נשכתי את הלשון שלי בכדי לא להגיב.
התיישבתי על ידו בשולחן הגבוה. דחקתי את עצמי כמה שיכולתי אל החלון. למנוע כמה שיותר דיאלוג ומפגש פיזי. כל אחד יעשה את חלקו ונסיים את השטות הזאת.
יכולתי להרגיש משפת הגוף שלו שגם הוא קצת מובך מהסיטואציה.
לקחתי לידיי את הדף שהיה מונח על השולחן. בואו נסיים עם זה.
הלבשתי על ידיי את הכפפות והתחלתי בעבודה.
לקחתי את המזרק וקראתי את ההוראות.
"תעביר לי את האתאנול." אמרתי בקול אטום והצבעתי על בקבוקון ובתוכו הכוהל הרצוי. הוא העביר לי את החומר, שאבתי ממנו וערבבתי אותו עם שאר הכוהלים.
"אני מבין שאנחנו לא הולכים לדבר?" הוא אמר בשקט. הזרקתי את החומר למבחנה עם הכרומטוגרף.
"על מה יש לנו לדבר? על זה שהתנשקת עם בריג'ט מול העיניים שלי?" אמרתי ואפילו לא הבטתי בו. השתדלתי להתרכז בניסוי על מנת לא לעשות טעויות שיגרמו לי להישאר זמן נוסף עם זאין. "על זה אנחנו ממש לא עומדים לדבר." אמרתי.
"אז על מה את כן רוצה שנדבר?" הוא שאל.
"למעשה, אני ממש לא רוצה לדבר איתך." אמרתי והמשכתי בעיסוקיי.
אחרי כמה דקות של שקט הוא החל לדבר שוב. "אני חשבתי על זה. אני ואת- זה..זה לא עובד." מפתיע. לקח לך הרבה מאוד זמן להגיע למסקנה הזו.
"כן? כי דווקא אני לא זוכרת שזה מה שאמרת לי אז, באגם." התפתיתי לענות ולא הצלחתי להחזיק את האמירה בתוכי.
"על מי אנחנו עובדים ליאן? את יודעת שאני ואת זה פשוט.. ניסינו.. זה פשוט לא זה. אנחנו ניגודים מושלמים." הוא אמר, מסביר לי את הדברים הידועים לי מראש. נאנחתי תוך כדי צחוק. לא ידעתי שהתסכול יכול להיות כל כך מצחיק.
אני לא מאמינה שהוא פשוט הוציא את המילים האלו מהפה שלו.
"לא יאמן." מלמלתי בשקט כשאני מביטה אל התקרה. מחפשת ישועה קטנה משם. "אז פשוט עשית ניסוי? בדקת אם אני מתאימה לך באותו רגע, החלטת על דעת עצמך שלא, אז פשוט העפת אותי מכל המדרגות?" אני שואלת את כל השאלות הקשות ומצפה שלא תגיע שום תשובה.
כדאי לו שלא יענה לי עליהן.
השיח שלנו הוא שקט. אני לא מזיזה את עיניי מהניסוי והוא גם לא זז.
אדם שיסתכל על השיחה הזו מבחוץ אפילו לא ישים לב שאנחנו מדברים.
"כזה אני. אני לא איש של מערכות יחסים. אני פשוט עושה מה שאני מרגיש לנכון באותו הרגע." הוא אמר. היד שלי כל כך רצתה להגיע למעלה, אל פניו ולסטור לו חזק. "יש לי את הנצח. במהלך השנים הבנתי שזה פשוט מיותר לבזבז את כולו על בחורה אחת. זה הכי גרוע בחיי הנצח- שאתה לא יכול להתגבר ולעבור הלאה.
החלטתי שאני לא נקשר פשוט לאף אחת."
"פשוט החלטת. על דעת עצמך. לא תכננת לשתף אותי במחשבה הזו כשנישקת אותי בפעם הראשונה בחדר שלי, גם לא לפני שלקחת אותי לאגם, מכרת לי את המשפטים המחורבנים האלו שלך, לפני שלקחת לי את הבתולים." אמרתי בקול רועד. אין מצב שאשבר כאן מולו. "הרי מה אכפת לך? את המצפון שלך אתה יכול לכבות בשניות. אתה אפילו לא מעלה בדעתך שיש אדם בצד השני- עם רגשות, שיסחוב איתו את הדברים האלו אחר כך לכל מערכת יחסים שיקלע לתוכה."
"אני-" הוא אמר אך קטעתי אותו.
"אל תענה. לא משנה מה תגיד לי זה לא ירפא את הצלקות שחרטת בי." אמרתי, קמתי ממקומי ויצאתי מהכיתה.
לא אתן לו סטירה, לא אבכה שוב בגללו. כל זה לא יגרום ללב שלי לדמם פחות.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד ) מאליק~
"אל תענה. לא משנה מה תגיד לי זה לא ירפא את הצלקות שחרטת בי." היא אמרה ויצאה מהכיתה.
המילים שלה היו כמו סכינים רעילות שננעצות בתוך גופי.
כל כך רציתי שתצעק עליי, שתקלל אותי, שתרביץ לי, שתעשה משהו שיגרום לזה לכאוב פחות. שאתנחם בכך שהיא תתגבר עליי- אבל לא.
היא אמרה לי את כל האמת בפרצוף.
הלב שלי בוער מבפנים. המילים שנאלצתי להגיד הן מילים שלא אוכל להחזיר אחורה בשום צורה.
הלוואי והיית יודעת מה עובר לי בפנים. הלוואי והיית יודעת שכל מה שדיברתי זה שטויות גמורות, שאני כל כך אוהב אותך שאני מוכן להרוג את עצמי למענך.
אני כל כך אוהב אותך שאני מוכן לאבד אותך.
"משברים עם האקסית?" נשמע קולו של הארי מאחוריי. הוא התיישב על ידי.
מצוין! זה בדיוק מה שחסר לי!
"כדאי שתשתוק." גלגלתי את עיניי באנחה כבדה.
הרטט של הנייד שלי הציל אותי מדיאלוג עם הארי. הרטט היה הודעה מבריג'ט.
'מקווה שהבהרת לה את מקומה.'גלגלתי את עיניי. לא מתכוון לענות להודעה הזו.
באתי לדחוף את הפלאפון חזרה אל הכיס שלי אך הארי חטף אותו ממני אחרי שראה את תגובתי.
"בוא נראה מה קורה לך בחיים," הארי אמר. ניסיתי להחזיר את הפלאפון לידיי, אך ידעי שזה רק ימשוך תשומת לב מיותרת.
"אל תשכח היום ב-19:00. ליאן היא לא היחידה שצריך להבהיר לה דברים. סמיילי קורץ." הארי קרא בקול את ההודעה בטון וחיוך ממזרי.
אני מסתכל על בריג'ט ואני תוהה לעצמי- כל זה בשביל שהבחורה הזו לא תאבד את הזיכרון שלה לחלוטין?
אני חושב על זה שכדי להגן על ליאן הרגתי את ריי- חבר קרוב שלי.
ועכשיו אני לא מוכן להרוג אותה?
אני שונא שרגשות האשמה שלי משתלטים עליי. אני שונא להיזכר בכל הדברים הרעים שעשיתי לה- ולה אין אפילו מושג.
המחשבה הזו כבר מיותרת לגמרי. אין לי לאן להחזיר את הדברים שאמרתי לליאן.
"אני מת לדעת מה יש לכם להבהיר אחד לשנייה והאם אני יכול להצטרף?" הוא אמר כשהוא נושך את שפתו התחתונה ומעביר יד באיטיות על הלחי שלי.
"איכס. לא. אני בכלל לא מתכוון ללכת. יש גבול למה שהיא יכולה לסחוט ממני." העפתי מעליי את ידו של הארי.
"לסחוט אותך?" הוא שאל לא מבין.
"היא יודעת מה אני. עכשיו היא סוחטת אותי. היא רוצה שאצא איתה בתמורה."
"וכבר הספקת לשכוח איך מוחקים זיכרון? או שזה לא באמות המוסר שלך?" הוא אמר בטון מזלזל לחלוטין.
"ברור שחשבתי על זה. העניין הוא שכבר מחקתי אותה פעמיים כבר בעבר ואתה יודע מה הפעם השלישית אומרת-" אמרתי.
"כן, שהזיכרון ימחק לתמיד. למי אכפת?" הוא כיווץ את גבותיו בבלבול.
"לי אכפת. עם כמה שאני לא סובל את הבחורה הזו- אני הרסתי לה את החיים אז." אמרתי. "וזה נמצא בתוך אמות המוסר שלי." הסברתי. הוא גלגל את עיניו.
"אל תדאג, בשביל זה אני כאן." הוא אמר והניח זרועו על כתפי.
"זה בדיוק מה שגורם לי לדאוג." אמרתי והורדתי מעליי את ידו.
"שכחת שאני הכלב שמירה שלך?" הוא אמר ונבח.
"שלא תעז להרוג אותה ככה." איימתי.
"מה פתאום!" חיוך ממזרי נפרס על שפתיו. "ככה אתה מכיר אותי?"
***
~נקודת מבט כללית~
שעת לילה מאוחרת. שריף העיירה, סבסטיאן קליי התפרץ למשרדה של אמליה ברנס.
"התקבל אתמול דיווח לתחנת המשטרה על מציאת 5 גופות טריות של נשים ביער שעל יד האגם הגדול. הגופות בותרו וניזוקו. כמובן עם אותם הסימנים. הפעם לא רק על הצוואר. אנחנו צריכים לעשות משהו בדחיפות. זה לא יכול להימשך כך." הוא אמר נסער כולו. ביטחון העיירה עומד על כתפיו.
כרגע המידע הזה חסוי מהתושבים כדי לא ליצור בהלה.
ברגע שהם ידעו מה קורה בעיירה שלהם- הם יעזבו אותה כל עוד נפשם בם.
מבלי להוציא מילה- אמליה הנהנה בקצרה וקמה ממקומה.
היא הלכה בצעדים גדולים אל עבר המשרד שעל ידה.
היא פתחה את דלת הזכוכית.
"הגיע הזמן להפסיק עם השיעורי אומנות דילן." היא אמרה לדילן טרנר שישב במשרדו ועבר על הניירת. "הערפדים חזרו לעיר."