אין אפשרות להתחבא – פרק אחד-עשרה (סוף סוף המשכתי…)

~מירנדה~
יוון? כאילו, יוון-יוון? וואו, מגניב.
"את צוחקת, נכון?" אמר רוב.
"לא," אמרה מרנה, ועיניה נצצו מעט כשהסבירה. "זה הגיוני, אין לנו דרך להגיע ליוון."
"אבל… יוון?" אמר ג'וש. "איך אנחנו – "
"תקשיבו, אתם מוזמנים לא להאמין לי או שאתם יכולים להאמין. אתם יודעים בדיוק כמוני מה חלומות אומרים, ואם למישהו יש מקום הגיוני יותר שיגיד."
כולם שתקו. אנחנו האמנו, פשוט ניסינו לעכל את המידע.
"ואיך אנחנו אמורים להגיע ליוון?" שאל קיירו.
נעצתי מבט בקיירו. פשוט אין מצב שאנחנו אחים, אנחנו לא דומים כמעט בכלום. חוץ מהשיער השחור והכוחות המיוחדים, בחיים לא היו אומרים: הי! הם ממש נראים כמו תאומים!
אף פעם לא אהבתי את האדס, למרות כל הסיפורים של אימא שלי עליו. אני נחמדה מכדי להיות בת של אל השאול.
אלא החיים, מירנדה. אימא שלי תמיד היתה אומרת. לא הכול קורה כמו שרוצים ולפעמים צריך לסבול.
אצל חצויים, תמיד צריך לסבול. חשבתי בעצב וחזרתי להתרכז בשיחה.
" – לא יודעת. החלום שלי לא בדיוק הציג לנו אפשרויות." כולם נאנחו.
"טוב, כנראה שבכל זאת נצטרך כמה פגסוסים." מלמל ג'וש.

כשראיתי את המחנה, פלטתי צווחת הפתעה.
אם לא מחשיבים את המפלצות בכל מקום ואת העצמות, זה היה יכול להיות המקום היפה ביותר שהייתי בו אי פעם.
בית החווה הגדול שהיה מולנו נצץ מהשמש. הביתנים בצורת אומגה היו די הרוסים, אבל כל אחד היה יפהפייה בדרכו המיוחדת. שדה התותים היה זרוע עצמות, אבל יכולתי לדמיין חצויים מתאמנים שם ואוכלים תותים.
"וואו." מלמלתי. "מקום מגניב."
"הוא היה עוד יותר מגניב כשהיו כאן חצויים." ידיו של ג'וש נקפצו לאגרופים. "מי בא איתי לשלוח מנתה לטרטרוס?"
"אני אתך." אמר ניק.
ניק וג'וש קמו, אבל מרנה משכה אותם לאחור. "אם אתם באמת חושבים שתוכלו לנצח לבד צבא של מפלצות אתם יותר משוגעים משחשבתי."
"אז יש לך תכנית?" שאל רוב.
היא חייכה. "בואו איתי."
היא ירדה במורד הגבעה. הייתי בטוחה שכל שנייה יסתערו עליה חמישים מפלצות, אבל לא קרה כלום.
"אין מפלצות לחמש שניות הראשונות." מלמל רוב. הוא ירד גם.
אני נאנחתי וירדתי בעקבותיהם. גם תכניות של בני אתנה יכולות להשתבש.
כולם ירדו בעקבותינו, אף מפלצת אפילו לא הביטה לכיוון שלנו.
"אז מה את מתכננת?" שאלתי את מרנה.
נראה שתחושת הביטחון שלה מתערערת. "כרגע, להישאר בחיים."
בלעתי רוק. "טוב… בינתיים נראה שזה די עובד."
"את מצטערת שנכנסת למסע החיפושים הזה, אה?"
צחקתי צחוק מתוח. "מה עוד יש לי לעשות בחופשת הקיץ? תאמיני לי, חיים של בן תמותה נוראים יותר מחיים של חצוי."
"את רוצה להתערב על זה?"
"אני בפירוש – "
פיצוץ קטע את המשך המשפט שלי, והגבעה התחילה לעלות באש.