נמר השלג -פרק עשר

"… ואז, בדיוק ברגע המכריע, היא בחרה ללכת איתו." אמא עצרה את נשימתה בדרמטיות והמשיכה. "היא רכבה על גבו יומם וליל, וכשהגיעו לבסוף, היא נדהמה מגודל הטירה, שולחת את עיניה למעלה, מביטה בצריחים הגבוהים.
היא והדוב נכנסו דרך הדלת, ומאז, היא לא יצאה יותר מהטירה. "
"הדוב חטף אותה?!" הייתי מזועזעת מעט. "אבל הוא לא יכול! אסור לו אמא, אסור לו!" אמא שלחה לעברי חיוך רחב. "חכי נאי, חכי לסוף הסיפור." היא החזיקה את ידו של אבא קרוב אליה.
"ואז, בדיוק ביום האחרון של המבחן, היא נכשלה, והמכשפה באה לקחת את הדוב. היא חטפה אותו ממנה ולמרות כל ניסיונותיה היא לא הצליחה למנוע מהדוב ללכת. מאז, שיין שלנו יצאה למסע חיפושים אחרי הדוב שלה, והיא לא עצרה לנוח עד שמצאה אותו…" אמא המשיכה לדבר ולרגע, רק לרגע היתה לי תחושה שאני מכירה את הסיפור הזה.
פתאום נזכרתי בקטע שקראתי במחברת ההיא. גם שם היה דוב לבן, וגם בסיפור של אמא יש דוב.
כמעט כאילו זה אותו סיפור…
"ולבסוף, אחרי שהיא התאחדה עם משפחתה ואיתו, היא עקבה אחריו לפני שיעלם ומצאה אותו בטירה הישנה. הוא ניגן בחלילו ועצר כשראה אותה עומדת בדלת. פניו היו שלווים ושובים." ידה של אמא ליטפה את ידו של אבא. "והוא הציע לה נישואים-"
"היא הסכימה?!" שאלתי בהתרגשות. אני חייבת לציין שזה היה אחד הסיפורים היפים ביותר ששמעתי.
אמא צחקה. "כן, היא הסכימה, ואחרי כמה זמן הם התחתנו ונולדה להם ילדה… וזה השלב שבו את צריכה ללכת לישון, בסדר נאי?" היא עזרה לי להיכנס לשק השינה שלי ונישקה אותי במצחי.
"לילה טוב אמא, אבא." קראתי בקול מנומנם.
"לילה טוב נאי," שמעתי קול משיב לי, ונרדמתי.

נק' נדי-

אני זוכר את היום הזה שהיא הלכה. אבא כל כך התעצבן על כך שנתתי לה ללכת ולא עצרתי אותה. הוא כעס כי הוא איבד אותה באותו רגע, את רוז שלו, בגלל האמונות הטפלות של אמא.
אני זוכר שכשהיא חזרה, היא ישר חיפשה אותו, את אבא.
אבל הוא לא היה בבית, כי הוא יצא לחפש אותה.
'למה אני נזכר בכל זה עכשיו?' חשבתי לעצמי. ישבתי על הגבעה הקטנה שישבתי עליה ביחד עם נאי לפני כמה ימים. הבטחתי לאחותי שאשמור על הבית שלהם – ליתר ביטחון כמובן.
הכל התחיל בגלל הכוס היום בבוקר, כשרחצתי כלים. הכל היה בסר גמור, ופתאום היא נשברה, ממש בין הידיים שלי.
ממש באמצע, כמו שקרה לי כשרוז הלכה.
מאז לא עוזבת אותי ההרגשה הרעה. אני יודע שנאי נמצאת עם שני הוריה, וצ'רלס היה פעם דוב, אז בטוח נשאר לו מעט מין החושים והניסיון.
הלוואי ויכולתי לדבר איתם, רק לבדוק מה קורה…
'הו רוז, אני חושב שאת צריכה לשמור חזר על נאי הפעם…' חשבתי.
השמש כבר התחילה לשקוע, ואני התחלתי לרדת מין הגבעה.