יוליוס בלק – פרק 11

פרק 11-ביקור משפחתי קצר

" סבתא , הכל בסדר ? " אמרתי כשהיא צנחה על האדמה והתחילה להתנשם בכבדות באמצע דבריה , התיישבתי לידה והיא החזיקה את ראשי ב2 ידיה " ילדתי , את חייבת לצאת מכאן בדרך שאמרתי לך . זה יהיה קשה אבל אני יודעת שאת מסוגלת !!! תחפשי פה את קלרט , הוא יעזור לך תמיד !!! " היא הורידה את הטבעת מידה ושמה אותה בידי , עינייה התחילו להעצם וידיה עזבו את פני .. " סבתא לא !!! תרימי את הראש !!! אל תלכי לי !! " הרמתי את ראשה ושמתי את טיפות המיים האחרונות על שפתייה , היא הנידה את ראשה ופתחה את עינייה… בפעם האחרונה ..
" תזכרי תמיד שיש בך כוחות אדירים שיצילו אותך בעת צרה " היא אמרה בלחש " את לא תמותי כאן יקירתי . את תשרדי … בהצלחה !!! "
" לא סבתא !!!! אל תמותי !! לא !! " צעקתי לה ניסיתי שוב ושוב להנשים אותה ולהרים את ראשה , אבל היא כבר מתה … בכיתי בהיסטריה כשליטפתי ונישקתי את ידה שוב ושוב … לא הספקתי להכיר אותה בכלל !! לא הספקתי להיות איתה !!!!! היא מתה לי בידים ולא הצלחתי לרפא אותה !!!
הרגשתי כל כך הרוסה ושבורה … הבטתי בפנייה החיוורות ולא האמנתי איך זה קורה לי … רק אתמול באותה שעה נפגשנו … ועכשיו היא הלכה כלא היתה..

( 24 שעות לפני )
הגענו לאזור חדש ומטורף לקראת השקיעה – אזור עגול מלא דשא , ובאמצע הדשא היה אגם קטן עם מיים שחורים משונים .. פחדתי להתקרב אליהם בכלל ולנסות לבדוק אותם .. למרות שהמימייה שלי היתה כמעט ריקה .
ישבתי עם הזאבים על הדשא , הם חילקו ביניהם חייה משונה שאחד מהם מצא בעצים שהיו מסביב .. לא הצלחתי ורציתי לזהות אותה . השקפתי על האגם המוזר ונשמתי עמוק , לפתע דמות זרה יצאה מבן השיחים והעצים , ציפיתי שהזאבים יקפצו עליה ישר ויסלקו אותה , אבל הם הביטו בה 2 שניות וחזרו לערמות הבשר .
קמתי מהדשא ומשכתי את הזאב השחור בפרוותו כדי שיבוא איתי , הוא בצייתנות עזב את הבשר ובא איתי לעבר הדמות שהתחילה להתקרב אלינו , ציפיתי שהוא ינהם עליה , יקפוץ , משהו !!! והוא לא עשה כלום , להפך -הוא התנהג אליה כמו שהוא מתנהג אלי !!!!! מה עובר על הכלבלב הזה ?
" שלום ילדתי " הדמות אמרה ויצאה לאזור המואר – זאת היתה אישה זקנה . מאוד זקנה . פניה היו מקומטים וגופה החלש רעד מתחת לשמלה הארוכה שלבשה " מי את ? " שאלתי מופתעת .. איך היא מצליחה לשרוד כאן ?
" שמי הוא ביאטריס שרה כהן " היא אמרה והושיטה אלי את ידה , לא לחצתי אותה … סקרתי את הלבוש שלה , את פניה ובמיוחד את הטבעת הגדולה שהיא ענדה על ידה .
" סבתא ? "
היא חייכה ומשכה אותי לחיבוק .
" איך בעצם הגעת לפה ?!? " שאלתי אותה כשהיא הגישה לי תה צמחים בביתה הקטן שבאמצע…ביצה " ואיך את בחיים ? אמא אמרה שהדולבים ירו בך ישר ! "
" הם ירו בי .. אבל ההיתי עם אפוד חוסם כדורים , ידעתי שהם יבואו " היא השיבה כשתפרה את נעלי על הכיסא לידי " ידעתי שהפלישה תתקים באותו יום , ניסיתי לשכנע את לואיס לשים גם אחד כזה ולהשאיר את הילדים במקום בטוח , אבל הוא לא האמין לי .. כרגיל " היא נאנחה והמשיכה לספר " עשיתי את עצמי כמתה , והארורים האלה אפילו לא בדקו אם אנחנו באמת מתים . אחרי כמה זמן קמתי ויצאתי מהארמון " היא המשיכה לתפור במרץ ואני עדיין נשארתי עם המון שאלות .
" אבל … איך הגעת לכאן ? " שאלתי בעדינות , ראיתי עליה שקשה לה לספר אבל לא יכולתי להשאר בחוסר הידיעה " בדיוק כמו שאת הגעת לפה , כמו שכולם הגיעו לכאן . הרקנונים השפלים האלה .. הפילו את כולנו בפח . חשבתי שהוא באמת רוצה להציל אותי .. היו לו פני מלאך אבל כוונת של השטן !! לא חשבתי שהם ממשיכים לעבוד על ג'ונסונים ולהעביר אותם לפה , אבל הם כן … והם הערימו גם עליך .. "
" איך ידעת שאני … הנכדה שלך ? " שאלתי אותה כעוד ועוד שאלות צצו בראשי , היא רק הצביעה על השרשרת שלי ועל הטבעת שלה – אותו יהלום ."היא קצת מוכרת לי…נתנתי אותה לבת שלי לא מזמן… מה שלום קמיליה?"
שפכתי בפניה את כל הסיפורים שמוכרים לי כ"כ – על איך שאמא שרדה , על איך שאבא 'הציל אותה' , על החתונה ועל האחים שלי .. ג'ימס וטימוטי .
היא שאלה המון שאלות על ג'ימס ועל רוב השאלות לא יכלתי להשיב .. אף פעם לא ממש ניסיתי להכיר אותו לעומק . סיפרתי לה גם על מייקל ואיך שהוא הצליח לקחת אותי לפה ..היא ראתה שאני מאוכזבת מעצמי מאוד וניחמה אותי " יש משהו בבנות שנדל שגורם להם להתאהב בקלות … והמייקל הזה נשמע ברנש דיי כובש .. " היא מזגה לי כוס תה רביעית ולא היה אכפת לה שאני כבר מפוצצת באוכל ושתייה " את צריכה להתחזק כדי לשרוד פה !! תראי איזה רזה את , וכמה שהבגדים שלך דלים וקרועים !!! איך את שורדת את הקור פה ? " היא שלחה אותי להתקלח בחדר הקטנטן שבביתה , וכשסיימתי היא הביאה לי סוודר דקאדום , חצאית ג'ינס רחבה שהגיעה לי כמעט עד הברך , ומגפיי שטח בצבעי אדום -כחול " איך יש לך את זה ?!?!?1 " שאלתי המומה , הבגדים נראו לגמרי חדשים "איזו ילדה שעברה פה השאירה את זה.. תקפלי את השרוולים .. חם בימים קר בלילות "

היא שלפה מפה קטנה מנייר עתיק מתיק עור גדול שהיה תלוי על הדלת ופרסה אותה על השולחן " תראי .. אנחנו בדיוק פה " היא שמה פרור לחם על המקום שבו אנחנו ההינו " ושנדל פה " היא שמה פרור גדול יותר על גבול שנדל " את צריכה ללכת לכיוון דרום מזרח ולעלות עד קצה ההר , אחר כך תרדי לעמק ותגידי לגבול המזרחי של שנדל . " היא הראתה לי כל מיני מסלולים אפשריים לחזרה הביתה .. מה שבטוח – כולם ארוכים ומסוכנים .
" רגע ! אם יש לך את המפה , למה את לא חזרת אף פעם לשנדל ?!?! " שאלתי בהלם , והיא סרבה לענות לי , ביקשתי ממנה שבכל זאת תענה והיא רק שתקה ויצאה החוצה .
למה היא לא מספרת לי ?!?1 רצתי אחריה החוצה וראיתי אותה מלטפת את הזאבה הזהובה " תמיד ידעתי שיש קמיליה קיבלה בתורשה את הכוחות שלנו , בואי ואני אלמד אותך עוד כמה טריקים ".
עמדנו אחת ליד השניה מול האגם והיא הרימה את ידיי ויצבה אותה " תתרכזי ממש חזק ותדמייני את האש הכי גדולה שאי פעם ראית .. " ישר נזכרתי במדורה שעשינו במכנה והתרכזתי בדמיון חזק , לא הבנתי מה אמור לקרות עד שהרגשתי את היד שלי מתחממת יותר ויותר , זה ממש שרף !! פתחתי את עיניי וראיתי אור בצבע ורוד בהיר יוצא מידי , המשכתי להתרכז והוא גדל והתנתק מידי במהירות , הוא עף לעבר העץ והבעיר אותו . נפלטה לי צרחה מהבהלה וסבתי צחקה ושלחה אור כחול מידה שכיבה את האש .
" איך עשינו את זה ?!?1 " שאלתי והיא המשיכה ללמד אותי איך גם לכבות אש , איך להדליק אור ולכבות אור קיים , איך להגן על גופי כדי לא להפגע , איך לרפא פציעות , עשינו המון תירגולים עד שהתעייפנו . והלכנו לישון על הדשא הרך עם הזאבים סביבנו .

כשקמתי היא והזאבים לא היו לצידי , ישנתי המון זה בטוח – השמש היתה כבר דיי חזקה וסבתא לא היתה לצידי . קמתי על רגלי ומצאתי אותה ליד האגם .. היא שמה את מי האגם במימיה שלי והסבירה " שמתי בתחתית עלים שחורים כדי שאף אחד לא ישתלט על האזור .. כדי שיחשבו שהמיים רעילים " היא הושיטה לי את המימיה והמשיכה " היום אני אלווה אותך עד לשביל בדרך לשנדל , תאספי את השומרי ראש שלך ונצא "
" מה זאת אומרת תלווי ? בואי איתי !אני באמת אעזור לך לעבור את המשא הזה !! את לא רוצה לחזור הביתה סוף סוף ?! " שאלתי אותה בקול מתחנן " תבואי איתי הביתה .. בבקשה סבתא ! "
היא הרכינה את ראשה ואחר כך הושיטה את זרעותיה קדימה " זה הבית שלי , כאן אני רוצה לחיות את שארית ימי וכאן אני רוצה להקבר .. המקום הזה הגן עלי 34 שנים !! " היא נשמה עמוק והמשיכה " חוץ מזה … הדרך הזאת קשה מידי בשביל זקנה חולה שכמוני … תמסרי להוריך את המכתב הזה " היא הביאה לי דף עבה מגולגל , ושמתי אותו מתחת לרגלי במגף "תחשבי על זה בדרך..בשבילי!!" היא הנהנה והתחלנו ללכת , עזרתי לה לטפס על האבנים הגדולות והרגשתי איך היא כבר מתעייפת .. כשהגענו לשביל היא צנחה על האדמה .. משתעלת …
וההמשך ידוע לכם …
לא הצלחתי לרפא אותה עם הכוחות שלי , כמה שהתרכזתי האור הורוד שלי נכנס ויצא מיד מגופה … היא לא אמרה לי איך להחיות אותה ..
שמתי את גופתה על גבם של ששת הזאבים והם ביחד סחבו אותה בחזרה לאגם , הזאב השחור חפר בור עמוק בו קברתי אותה בדמעות …
לקחתי אבן גדולה ושטוחה וכתבתי עליה עם הנוצה והדיו שמצאתי בביתה על האבן את ברכת המתים העתיקה של שנדל ..
מחיתי את הדמעות מעיני ונישקתי את האדמה לפני שעזבתי את האזור … קמתי מהאדמה וזירזתי את הזאבים לחזור במהירות לשביל ההוא ..
שמוביל הביתה .