גורל האלים-24 ^~^

השמיים המשיכו להרעים ואז האגם שהיה במחנה געש וכמוהו כנראה כל הנהרות והימים, לפתע האדמה נפערה מתחתינו, העצים החלו לנוע בצורה אלימה במיוחד, הכל נראה כאילו סוף העולם מגיע, זה היה מבעיט וראיתי כמה ילדי אפרודיטה צורחים אבל לא אוסטין.
"היי!" צעקתי לשמיים, "אפשר לא להרעיד את כל מי שחיי? בבקשה?" המשכתי לצעוק, אולי זאת הייתה טעות אבל עכשיו כבר לא ממש אכפת לי מכלום. ועכשיו שוב מביטים בי באימה, האלים האלא לא ממש מצאו חן בעיני לא כמו הילדים שלהם שהוא, חלקם, נחמדים.
"כירון מה קורה פה?" שאלה קלייר, נראה שגם היא כבר התאקלמה במחנה, היא עמדה עם חבורה של ילדי ארס ומדי פעם צחקה.
"אני חושב שזאת התחלת הנבואה, מלחמה חדשה באה אלינו" אמר ואז הביט אלי, הבנתי הכל מהמבט שלו, נראה שהמסע שלי יותר קרוב מאי פעם. "חניכים! האלים, הם כועסים וליתר דיוק המלחמה החדשה מתחילה. לא גרוע כמו מלחמת האזרחים אבל כולם יצטרכו לתרום, אני מודיע שיהיה מסע חיפושים. ותגלו הכל בהמשך" אמר והחל לדהור לכיוון הביתן המרכזי, מסמן לי לבוא בעקבותיו. חיכיתי כמה דקות ואז התגנבתי בשקט לבניין המרכזי, כווייתי שאף אחד לא שם לב.
כשעליתי את הגבעה הקטנה התחלתי לרוץ בלי להשמיע קול עד שהגעתי לבניין המרכזי.
ראיתי את כירון עומד ליד השולחן הגדול ושותה משהו, פניו היו רציניות וראיתי שהוא לא אוהב את המצב, כאילו הוא ממש קיווה שהפעם, רק הפעם זה יהיה אחרת. אני טובה בלקרוא אנשים אבל אני לא מבינה איך אחרת ולמה. אני לא יודעת מה קרה לפני זה, לא בדיוק.
"אז אני עומדת לצאת למסע הזה?" שאלתי אותו. הוא הסתובב אלי וניסה לעשות חיוך שמח אבל יצא לו חיוך מנחם, כאילו ידע שאני עומדת למות.
"אני עכשיו אסביר לך הכל. את לא סתם יוצאת למסע, את צריכה להבין מה את עומדת לעשות. זה יהיה מסע קשה מאד. את תצטרכי לנסוע לסן פרנסיסקו כי שם מוחבא במקום שייגלה לך בדרך, שם מוחבאת תיבת פנדורה שבה כלוא לא אחר מאשר אביך. את חייבת להציל אותו בכדי להציל את השאר. אני מבין שיש לך רגשות מעוברים כלפי אביך כרגע אבל אין דרך אחרת." סיים את דבריו. לא ציפיתי למה שהוא אמר.
"טוב, תעדכן אותי, בינתיים אני צריכה…לחשוב קצת" אמרתי ויצאתי. הלכתי לי ברחבי המחנה בוהה בשמיים, כבר היה ערב אבל לא הייתי רעבה במיוחד. פשוט המשכתי ללכת שם הלוך ושוב עד שהתיישבתי על אבן גדולה על יד האגם בהיתי בשמיים זרועי הכוכבים והתחלתי לערבל אותם בראשי, ומסתבר שגם במציאות.
"השמיים באמת ממש יפים הלילה" אמר מישהו מאחורי והבהיל אותי לגמרי, כמעט קפצתי ובעטתי במי שמאחורי ואז ראיתי שזה רק מיירו. "תירגעי, רק באתי לעשות אותו דבר כמוך. להירגע" אמר לי. הוא התיישב על האבן עליה אני ישבתי ורק צפה איתי בשמיים.
"את בסדר?" שאל אותי אבל לא הבטנו אחד בשנייה.
"כן ברור" אמרתי וראיתי אותו מרים גבה "לא, ממש לא" אמרתי לבסוף. הרגשתי טוב עכשיו, פשוט ישבתי שם עם מיירו וצחקתי מבדיחות לא מצחיקות שהוא סיפר.
"אוקי אז יש אצבע" אמר והראה אצבע "ויש עוד אצבע" אמר והראה עוד עצבה ביד השנייה, "דיסקו!" אמר והאצבעות ריקדו, ואני פשוט צחקתי בקול רם. הלוואי שכל הערבים היו כאלה, אבל מצפה לי מסע.
ואין לי מושג עד כמה קשה הוא יהיה.