לא כל הנוצץ זהב – פרק 125

הזיכרונות שלי ושל לוק התערבלו זה בזה, כך שהרגשתי ממש פיצול אישיות. כלומר, זיכרונות של שני בני אדם שונים באותו הראש – באותו הרגע הייתי משוכנע לגמרי שאני מארק אבל באותו הזמן משוכנע לגמרי שאני לוק.
שלפתי את החרב שלי, מנסה בכל כוחי להתרכז בזיכרונות שלי בתור מארק, וזאת בשביל להישאר מארק.
לקחתי נשימה עמוקה ורצתי יחד עם אריק ולילי לעבר הדמות המרוחקת, כאשר לפתע לילי נעצרה בתדהמה, ואני איתה. גם אריק שלקח לו קצת זמן להבין עצר פתאום.
אותה דמות הייתה אישה, או יותר נכון נערה, עם שיער חום וקצוות שרופות, עיניים חומות…
היא חייכה חיוך רחב, והקוביות היו חסרות בו.
"שיינה?!" שאלה לילי, המומה.
שיינה מצידה שילבה ידיים באושר ונשענה על עץ שהיה מאחוריה.
"שלום," היא אמרה.
"את הבוס של כל זה?" שאלה לילי.
אני הייתי המום מידי בשביל לדבר. הקטע הוא שחשבתי שהיא מחבבת אותי, ואמרו לי שהבוס מחבב אותי… לא תיארתי ש… כלומר, ששיינה יכולה להיות הבוס. היא הייתה יותר מידי נחמדה בשביל זה. זה לא הסתדר לי בראש.
"נחמד לראות שאת מעריכה אותי, לילי," היא אמרה.
"אבל… למה?"
"אני לא רוצה להתחיל לדבר יותר מידי," היא אמרה.
למען האמת, זה דווקא היה הגיוני. לא הבנתי מה הקטע של הרעים בסרטים כל הזמן להסביר את התוכנית הזדונית שלהם למי שעומד לעצור אותם.
שיינה לפחות לא התנהגה לפי הטמטום של אותן דמויות נבלים.
"אבל… חשבתי ש…"
"שמה?" שאלה שיינה. "אבא שלי אפילו לא טרח להכיר בי."
"אבל…"
"בלי אבל," היא אמרה בקול חסר רחמים.
"אני די חיבבתי אותך," אמרתי לה.
היא רק בהתה בי והרימה גבה.
"כן, בטח," היא אמרה. "אני לא קונה את זה."
"אני רציני," אמרתי לה. "ותתחדשי על הורדת הגשר."
"אתה… אתה שמת לב?" היא שאלה.
"כן," אמרתי. "יפה לך ככה."
"תודה," היא אמרה. "אבל זה לא משנה כלום."
"אפשר לפחות את הדרקון שלי בחזרה?" שאלתי.
"לא," היא אמרה.
"אבל… אני מתגעגע אליו."
"זה יקרה אם תצטרף אלינו," היא אמרה.
"אבל אני לא יכול!"
"אתה יכול ועוד איך," היא אמרה. "בכל מקרה, יש עוד כמה דקות עד להתעוררות הסופית."
"של מי…?" שאלה לילי.
"את באמת טורחת לשאול?" שאלה שיינה.
"את השתנת," אמרתי. "פעם לא היית כזאת סרקסטית."
"מי דיבר איתך בכלל?" היא שאלה בבוז.
"את מלאת טינה," אמרתי לה.
"בוקר טוב אליהו," היא אמרה.
"אני לא אליהו," אמרתי.
"תעשה לי טובה, מארק, אתה פתטי."
"את פתטית."
"לא, אתה!"
"שניכם נשמעים כמו ילדים קטנים," אמר אריק.
שנינו נעצנו בו מבט זועם.
"אתה חוצפן, אריק ווראגו," היא אמרה.
"השתן עלה לך לראש," אמרתי. "את חושבת שאת יכולה לשנות את העולם?"
"אתה תשתוק, מארק," היא צעקה עלי בכעס.
היה ברור שאני גורם לה לאבד שליטה. ידעתי שהיא מעורערת. זה לא היה אמור להיות קשה לגרום לה לאבד את העשתונות לגמרי…
"אז תני לי את אוט שלי בחזרה!" כעסתי.
"גם ככה לא תשרדו הרבה זמן," היא אמרה. "קרונוס עומד להתעורר מטרטרוס בכל רגע."
"ניסיתי את זה כבר – זה לא הלך טוב. מניסיון אישי – זה היה סיוט," אמרתי לה, קולט רק אחרי שאמרתי את המשפט שנתתי לזיכרונותיו של לוק להשתלט.
"מה?" היא שאלה, מבולבלת.
גם אריק ולילי הסתכלו עלי במבט דומה.
ניסיתי להחזיר את עצמי למארק, אבל החלק של לוק בתוכי היה נלהב מידי.
"אני מציע לך עכשיו," אמרתי לה, מביט בה במבט רציני. "תלמדי מהטעויות שלי."
"מי אתה בכלל שאני אקשיב לך?" היא שאלה.
"אני?" שאלתי. "אני לוק קאסטלן."