ציפורן אדומה- מטבע הזהב. פרק 42.

התעוררתי. מתחתי את ידיי בחוסר נעימות. למשך שעה ישנתי על רצפה קרה ממתכת, מלאה אבק.
'קדימה. אנחנו יוצאים לדרך. יש לך קורנפלקס שם.' לפתע קול נשמע במוחי. הרגשתי שזה השומר.
'אתה קורא לי את המחשבות?' נבהלתי.
'כן. קדימה קחי את הקורנפלקס. אין לנו זמן.'
זרקתי מבט למראה. עיניים שחורות. לא האמנתי ששוב נפלתי להפנוט. אבל הפעם לא הייתה לי ברירה, אני לא יכולה למות.
'זה פג תוקף. אני לא עומדת לאכול את זה.' חשבתי. שכחתי שהשומר שומע את זה.
'את תיהני מזה.' בלי ששמתי לב החזקתי את צלחת הקורנפלקס והתחלתי לאכול במהרה. ניסיתי לא להקיא באמצע האכילה. בלעתי בגרון בגועל.
'אפשר להישאר פה? בבקשה.'
'לא. לפני זה חייבים להחזיר את צבע עינייך. הם יחשדו בך בשניות.' ראיתי במראה שצבע עיניי משתנה. העיניים שלי חזרו לרגילות, בצבע חום. נשמתי בהקלה. לאחר רגע שמתי לב שההפנוט עדיין קיים. לא יכולתי לשלוט על גופי.
'אז למה אתם צובעים לנו את העיניים אם אתם יכולים להפנט אותנו בלי לצבוע?'שאלתי.
'כדי שהצד שלנו יזהה שאת אחת משלנו.'
'אני לא אמרתי שאני אחת משלכם.'לא רציתי להגיד לו את זה, בכל זאת, המחשבות שלי עולות לבד.
'להזכיר שיש לי את האש שלך, לושס?'
'לא,זה בסדר.'
שמעתי מחיאת כף. אף אחד לא היה בתא. חוץ ממני. לאחר המחיאה הופעתי בהר האולימפוס.
כנראה שהאלים היו עם חוש שמיעה מצוין, כי רק זזתי והם הסתובבו.
"לושס!" קרא זאוס.
"שלום, זאוס." הקול שלי נשמע גברי לשנייה. זאוס נעצר. "כלומר.." השתעלתי,"שלום זאוס." קולי חזר לרגיל.
"זה היה מוזר." מצחו התקמט. האלים האחרים מלמלו בהסכמה.
"הקול שלי צרוד?"
"טוב, זה נשמע סביר." הסכים זאוס. האחרים מלמלו בהסכמה."אז למה באת? יש משהו חדש שאת רוצה לספר?"
"אני.." חשבתי לשנייה. יותר נכון, השומר חשב. הוא השתלט לי גם על הגרון. "יש לי חדשות."
"ובכן, מה הם?" הוא הוביל אותי לאמצע ההר. האלים הסתכלו עליי בשאלה.
"מצאתי מטבעות אולימפוס." לא היה לי מושג מאיפה השומר אמר את זה. מיששתי את המטבעות בפחד. זאוס נפער.
"אלה מטבעות עתיקות! יכול להיות שכוחך סוף סוף משפיע עלייך?"
"כנראה. הנה, תסתכלו." הוצאתי את ידי מהמטבעות ועצמתי את עיניי. הרגשתי שהשומר כבר משתלט לי על הכוח. לפתע כנפיים לבנות צמחו על גבי, ושערי התנופף ברוח. המטבעות מכיסי יצאו משום מקום. הם ריחפו באוויר, לכוחות של השומר. האלים הביטו בי בהפתעה.
"לא יכול להיות!" אמר זאוס.
'תפסיק עם זה.' ציוותי לשומר, בעודו מעיף אותי באוויר.
'אני לא רוצה. מה תעשי לי?'
'עזוב אותי כבר. לך תשתלט על זאוס. או שזה לא בכוחך.'
'למה שאקשיב לילדה מגוחכת כמוך?'
'אני יכולה להשתלט על הכוחות שלי. אני יכולה לצאת מההפנוט. לא כדאי לך לנסות אותי.' הרגשתי את הכוחות בידיי, ושהשומר מנסה לתפוס אותם. הם היו חופשיים, אך חמקמקים במיוחד. הרגשתי שאני יכולה לתפוס אותם עכשיו. כשהשומר משתמש בהם, אני מרגישה שהם בורחים אליי. חלקם.
'אני יודע מה את מנסה לעשות. זה לא יצליח לך.'
'הזהרתי אותך.' התחלתי לדמיין את הכוחות נמשכים אל ידיי, בעוד כשאני מפעילה את הזרם הסטטי. הכוחות היו מין אש, רק לא מהאש שהייתה אצל השומר. האש שהייתה אצל השומר לא הפעילה כוחות, אלא שמרה אותם. אי אפשר היה לפתוח אותם, אך היה אפשר למחוץ אותם.
הכנפיים נשרו. האמת שאהבתי אותם, אך זה היה הכרחי. השיער הפסיק להתנופף והרוח פסקה. המטבעות חזרו לכיסי, מבלי שהרגשתי. מיששתי אותם בביטחון.
'לא! איך הצלחת?'
לא עניתי לו. ניסיתי לשלוט על המחשבות שלי. נחתי באדמה.
"לושס, מה את מנסה להגיד לי?"
"אני סוף סוף שולטת בכוחות שלי." חייכתי. הפעם השומר לא אמר שום דבר והצלחתי לשלוט על פי.
"בשביל זה באת עד לכאן?"
"לא, בשביל לתת לך את זה." התקרבתי אל ברכיו של זאוס, מכיוון שזאוס היה בגודל 3 מטרים לפחות, והושטתי לו את המטבעות. הוא התכופף ולקח אותם.
"זה.. יפהפייה." הוא בהה במטבע.
"אך יש לנו דברים אחרים לעסוק בהם." אמרה אחת מהאלות. סובבתי את ראשי אליה. זאת הייתה נמסיס. אלת הנקמה. שערה השחור חלק על כתפייה, וברק באופן יפהפייה. היא לבשה ז'קט שחור עם מגפיים שחורות. היא לבשה גם ג'ינס כהה, עם חולצה לבנה.
"חשבתי שגירשתי אותך מפה. איך הצלחת להיכנס?"אמר זאוס.
"אני אולי גורשתי, אבל באתי להעביר לפה מסר. אני רק רוצה להגיד לכם, שכדאי שתזהרו. במקום לבהות ביוקרה, תלכו כבר לארמון זאוס. אני יודעת שכוחותייך אזלו, אך תוכל להילחם. איש עדיין לא הביס אותך בדמותך האמיתית. אני הצלחתי לברוח מהם. בקושי רב. ואני רק רוצה להזהיר אותכם. אז כדאי שתקשיבו לעצתי, אחרת זה יהיה מאוחר מדי."
"את יודעת שנשקי עדיין לא עובד!"
"והשרירים שלך? והזוהר שלך בגודל אמיתי? זה כבר לא קיים?"
"טוב, זה קיים. אך זה לא יספיק מול אל אחר."
"אתה אב האלים, תעשה כבר משהו. בינתיים אתה מסתמך על חצויה מטומטמת."
"היי!" אמרתי בעלבון.
"מצטערת, אבל את לעולם לא תנצחי את השומר. את סתם בת הרמס, אפילו לא בת שלושת האלים הגדולים. להרמס יש מאות בנים, אני עדיין לא מבינה למה הוא בחר בך." הבזק כועס היה בעיניה והיא נראתה כאילו היא שונאת אותי. מה עשיתי לה?
"היא לקחה חלק בנבואה! את יודעת שהיא צריכה להיות חלק מזה!"אמר זאוס.
"נבואה?" עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי על זה בכלל.
"אני לא יכול לספר, עדיין לא הגיע המועד. את עדיין לא מוכנה."
משכתי את כתפיי בעצבניות. למה נמסיס שונאת אותי? איזה נבואה ורק בגללה אני פה? זה לא שווה את זה. אין לי משהו מיוחד, אני לא גיבורה, אני רק מישהי בנבואה. הרגשתי כועסת כל כך.
"הלכתי מפה." אמרתי. זאוס הסתובב אליי.
"למה? באת לכאן למשך דקות."
"אני לא רצויה פה. אם אני אלחם נגד הצד הזה, אני אלחם לבד."