פנימיית האולימפוס: פרק 2

"מה את רוצה מאיתנו?" הוא הידק את הפגיון לצווארה
את מרגלת חדשה? הוא צעק
את עובדת בשבילו? הוא הידק את הפגיון כלכך שכבר דם בצבץ מחתך צווארה
"אני לא יודעת אל מה אתה מדבר אני לא עובדת בשביל אף אחד" גמגמה אריאה בפחד נאנקת מכאב הפגיון שחתך את בשרה.

**************

"אוקיי" הבחור אמר בפשטות והתייחס לעובדה שהוא הפיל אותה לרצפה והצמיד סכין לצוואר שלה כמשחק שעשוע. "אתה הצמדת סכין לצוואר שלי הפלת אותי לרצפה וכל מה שיש לך להגיד לי זה אוקיי" אריאה הוציא את כל זעמה עליו עד ששמעו אותם מחוץ למבנה ונערים עצרו ומלמלו "אני מרחם על מי שנמצא שם" והמשיכו ללכת צוחקים ומחייכים .
"תרגעי" הוא השיב לה בקצרה מתיישב על מיטה רכה טופח על המיטה מורה לה להתיישב לצידו, "צריך לטפל בפצע לפני שיזדהם תני לי" הוא אמר מחייך חיוך קשוח כל כך עד שנראה היה שהייתה בטוחה שהוא עשוי אבן קרה, אריאה היססה לכמה שניות ארוכות ובסוף החליטה לבטוח בו אחרי הכל אם הוא היה רוצה להרוג אותה היא כבר הייתה מתה עד עכשיו חשבה אריאה, היא התיישבה לידו עדין שומרת מרחק מאיידן, "אני לא נושך" הוא צחק ממיס את לב אריאה למרות זאת היא נשארה קרה ללא הבעת פנים שנסוכה עליה "אבל אתה חותך, בועט, מפיל ובטח גם מרביץ" אמרה אריאה מרימה גבה, צחוקו גבר והפך למשועשע , "אני הייתי חייב לעשות זאת אמצעי בטיחות וכאלה את יודעת" הוא אמר בקלילות דעת "אני לא יודעת כלום מאז הגעתי לכאן" אמרה אריאה כשרחמים בעינייה, "תני לטפל בפצע ואז אני יסביר לך כל מה שתרצי לדעת" הוא אמר נישאר ניחוח איידן לקח קערה שחומר מיימי סגלגל כפרח הלילך וטבל פיסת צמר גפן ארוכה עבה בקערה, "מה זה?" נתרעה אריאה, "אלה מים שיכולים לרפא כל דבר" הוא ענה, כל פצע וכל מחלה אפולו בעצמו בירך את המים לסגולות רפואה" הוא המשיך מרגיע אותה קולו שלמרות שהיה קשוח היה שמץ של עדינות בנימת קולו, אריאה שכבר ראתה הכל,בחור שמסוגל לזמן ברקים, מפלצות שאפילו לא הייתה חולמת אליהם מה זה כבר מים סגולים בשבילה, "תן לי לנחש אתה יודע את זה כי אפולו הוא אבא שלך ואתה בעצם אל" אריאה אמרה בציניות, "לא אפולו הוא ממש לא אבא שלי אני שונא אותו וזה הדדי ואני חצוי לא אל כמו זאוס, נמסיס וכל השאר" הוא אמר בכל הרצינות לא מבין את הבדיחה "אוקי" אמרה אריאה כשמבט מוזר על פנייה, איידן סחט את הפיסה מהמים המיותרים,
"אגב איך ידעת שאני לא ישקר?" שאלה תוהה איך באמת הוא ידע בכל כך קלות, "זה קל הפגיון תמיד יזהר בזוהר כחול אם מישהוא משקר (חחח…זה מזכיר לי את הכלבים של ריינה מגיבורי האולימפוס או מההוביט אם החרב של בילבו) למשל תראי" הוא אמר מוציא כיסו את פגיון פשוט מארד, "אני אוהב את הרה אלת הנישואין,הלידה והאמהות" הוא הכריז כשלהב שבידו זוהר באור כחול עז , "וואו זה מדהים" אריאה קראה בהתלהות, איידן חייך והניח את הצמר גפן שהיה טבול במים הקדושים האלה לכמה שניות והפלא ופלא הפצע נעלם כלא היה הוא הוריד את הפיסה והשליך אותה לפח הקרוב, אריאה מיששה את צווארה מגלה שהפצע נעלם, עכשיו מה את רצית לדעת?" הוא שאל את אריאה נשען קדימה שאצבעותיו נחות על ברכיו, "הכל, איפה אני, למה אני כאן " היא תבעה לדעת
"את נמצאת כרגע בפנימיית האולימפים, הזה מקום המיועד לחצוים יוונים שאחד ההורים שלהם הוא אל וזיהינו שאת חצויה" איידן אמר מסתכל ישירות על אריאה חוקר את תגובתה ברוב במקרים אריאה הייתה משתגעת וחושבת שזאת מתיחה אבל התשובה שלו הסבירה הכל על חייה.
"אז אתה אומר שאני….." היא אמרה באיטיות מנסה לעכל כל מה שקרה כרגע, "כן את חצויה ברוכה הבאה למשפחה" הוא חייך, "אתה מתכוון ש… זאוס,האדס איריס הם….." אמרה אריאה, "כן כל אחד מהם יכול להיות אביך או אמך" איידן אמר בזמן שהוא קם מהמיטה מסתובב בחלל החדר ובוחן את האריאה מכף רגל ועד ראש כאילו זאת אחת המכונות המופלאות ביותר שהאדם יצר באותו רגע יחלה אריאה לאלים שתוכל לדעת מה הוא חושב עליה ואם הוא מרגיש משהוא לגביה אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה שהרגישו שנמשכו לנצח,
"את יכולה להיות בת אפרודיטה או בת אתנה" הוא אמר בהיסח דעת מסתובב בחדר , "אמ…. זאת מחמאה?" שאלה לא יודעת אם לקחת את זה בתור בדיחה או מחמאה וקצת נבוכה, "זאת בהחלט מחמאה אתנה היא אלת החוכמה, הלחימה והאסטרטגיה לעומת אפרודיטה שהלוא כן היא אלת היופי ואהבה שורר בניהם עימות גדול כבר מאות שנים כל כך הרבה כאב והכל……" אמר איידן נראה היה שעיניו חולמניות רחוקות מכאן אלפי שמשות מסתובב לחלון כשגבו לאריאה, "אמ….. תודה אני" מניחה אמרה אריאה קצת מבולבלת מכל הקטע של מחמאות היווניות
"כדאי שנצא ארוחת הערב מתחילה בעוד זמן קצר" איידן אמר ועיניו חזרו להווה לפחות ככה היה נראה לאריאה, עיניו היו מלאות דמעות כאב שדמו לדמעות אריאה ברגע שגילתה שהשריפה לא הייתה תאונה הדמעות רצו לברוח מפניו אבל הוא היה חייב להישאר אדיש אם רק הייתה חווה את הצפת הרגשות שלו הייתה מטמוטטת מכאב. כעס, צער, אשם, רוע והכל ברגע קצר של זיכרון כאוב הרודף אותו שנים.
"אתה בסדר?"שאלה אריאה תוהה מה עבר בראשו של איידן שגרם לו לבכות, "לא הכל בסדר נכנס לי משהוא לעין" הוא אמר, מיד היא ידעה שהוא משקר בשקר המוכר והידוע, היה יכול להיות יותר יצירתי חשבה אריאה אבל החליטה לא לשאול היא לא הייתה רוצה שישאלו אותה על השריפה אז הניחה שהוא מרגיש אותו הדבר וכמובן צדק עימה."כדי שנלך עכשיו עוד חמש דקות הארוחה מתחילה ואנחנו לא רוצים לאחר תאמיני לי שאנחנו לא" איידן אמר ודמעותיו נעלמו מעיניו "אוקיי אז נלך" אריאה אמרה מתקדמת לעבר הדלת שאיידן אחריה.