כאן מתחיל הסיפור שלי.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא מרבה לכתוב סטטוסים, הפעם יש לי סיפור ממש טוב בשבילכם.
זה לא סוד שכולנו יודעים שיש דבר אחד בחיים האלה שממלא אותנו בעוד ועוד הופך אותנו לעשירים בלב וממלא את חיינו בחלומות שאין להם סוף, כשהחשוב מכל – אהבה. ניחשתם נכון.

אני לא אדם בררן, אך יש לי סטנדרטים. כל אחד רוצה למצוא את הנחלה שלו, לא פשוט לעשות ויתורים ולדעת ש"עכשיו מתרכזים בעסק החדש" או שעכשיו יש פנאי לבלות.
לפני חודשיים ידידה הציעה להכיר לי מישהי, הצעה שאי אפשר לסרב לה! חיוך אלוהי התגלה אליי מן התמונה, ישר נשבתי. אך אני גבר ככולם, יודע שאסור לחשוף את כל הרגשות ישירות ונשארתי להינות מן האושר שעטף אותי, ידעתי שהתמזל מזלי!

החיבור נוצר ובהמשך התקרבנו בטירוף, ידעתי להינות ולהעריך כל שניה מהזוגיות הזו. הגעתי לתובנות שרק ברי מזל מגיעים אליהם. אני בן 31 ומאוהב! סוף סוף אני חווה את הרגש האדיר הזה שכולם מדברים עליו.
אחרי שמונה שנים של שטחיות, החוקים נורא ברורים:
אתה מזמין לבירה, היא מזמינה לבית ופתאום, הבנתי שהכל תפל לעומת הרגש הזה. כמה טוב לי!
הזוגיות מדהימה, פרגון הדדי, לי בעסק ולה בעבודה החדשה, הכל דופק כמו שעון.

לא מזמן שמעתי על בחורה שקיבלה קידום יפה בעבודה שלה וכולנו, החברים שמחנו בשבילה על שעלתה על דרך המלך בעבודתה. ואז, ביום שישי אחד של רגיעה מהעסק, יצאתי לבר עם חבר וראיתי אותה ואת הבוס, שהיה גם הבוס שלי בעבר, קרובים מתמיד (אם אתם מבינים למה אני מתכוון).
ניגשתי אליהם, מסרתי בהצלחה ובתוכי ידעתי שאת ההצלחה שלה במקצוע היא לא הרוויחה מתוך יכולות, מה שחרה לי: איך בחורה יכולה להשתמש ב"אומנות הפיתוי" כדי להצליח? האם את לא מאמינה שאת מסוגלת להתקדם בכוחות עצמך?

בחזרה לחיי: חברתי המדהימה מצליחה בעבודתה וזה כמובן מסב לי אושר למרות שמורגש ריחוק מסוים, אני מבין אותה. כשהעסק שלי היה בחיתוליו, עצרתי את כל חיי, הפסקתי להינות, נראיתי כמו זומבי שרק רוצה שהתינוק שלו יגדל ויתחיל ללכת בזכות עצמו.
אך הריחוק הפך גם לניכור. לפתע הקשר נהיה מעיק. רציתי לתת לה את הזמן שלה לפרוח ולא הייתה לי בעיה לחכות בצד כדי שהיא תצליח בזכות עצמה. קיבלתי על עצמי את הריחוק וכל זאת כדי שהדברים יסתדרו.
אך שבועיים של נתק מאהובתי גרמו לי לפקפק. למה היא כ"כ מרוחקת? לא בא לה להגיע הביתה ולקבל ממני חום? שמישהו יתעניין בשלומה וישאל איך הולך בעבודה?

החברים שלי לא נשארו אדישים והחליטו שהגיע הזמן שלי גם להינות, אחרי הכל גם אני עובד קשה. יצאנו לסבב ברים מטורף! המון זמן לא נהניתי ככה, אבל אני יודע שיכלתי להינות יותר לצד אהובתי.
ואז בסביבות השעה אחת בלילה ברחוב מדינת היהודים, כשאני מנסה להניע את האופנוע החדש שלי ללא הצלחה, הרמתי את ראשי לשמים ונאנחתי על חוסר המזל. רצה הגורל וראיתי את אהובתי! שמחתי להבחין בה אחרי שבועיים של נתק, לראות אותה ברחוב אחרי כל הריחוק הזה, אך האינטואיציה לא עזבה אותי.
התחלתי ללכת אחריה, נשכתי שפתיים כדי שלא תשמע אותי, הסתתרתי כדי שלא תבחין בי. תחושת חוסר האמון העיבה בי: מה קורה לי? אך כמו מכונה המשכתי בשלי, הרי כל התקופה הזו ידעתי שמשהו לא בסדר! ואז כעבור כמה מטרים ראיתי אותה מחזיקה ידיים, מתנשקת ומתחבקת, מתעלסת עם לא אחר מהבוס שלה! נשמתי לרווחה, לא טעיתי.

פגוע ועצוב הבנתי דבר אחד, עולם כמנהגו נוהג. מה הסיכוי שילדה קטנה תצליח בעולם הגדולים אם לא דרך הדבר היחיד שהיא מאמינה שהיא טובה בו – החיצוניות?
אני, תמים שכמותי, האמנתי שהיא טובה בעוד כל כך הרבה דברים, אך המציאות (ובעיקר אהובתי) הוכיחה לי אחרת.

המסר שלי אליכם הוא – האמינו בעצמכם! סמכו על האינסטינקטים שלכם! אני עדיין מאמין באהבה, אך חשוב להבין שעל איכות לא מתפשרים. אם בעבר זה קרה, זה יקרה גם לי. אם יש ספק אין ספק. סמכו על האינטואיציה שלכם, נועו איתה בתבונה, תנו לה להוביל אתכם, אתם תהיו מאושרים לדעת שמצאתם את האמת מאשר לשקר לעצמכם!

יוליה, את לא יכולה להסתיר את מה שאת. תודה על השיעור שלימדת אותי.
Yohai Yehezkel