Tears of Rain
אני מקווה שהסיפור הזה יעלה את המודעות למחלה האיומה הזאת שנקראת אנורקסיה.. לי יש חברה שהייתה אנורקסית אבל החלימה (לשמחתי)מקווה שתאהבו את הסיפור . ואשמח לתגובות.

הילדה הכי יפה בגן

Tears of Rain 05/11/2013 1292 צפיות 6 תגובות
אני מקווה שהסיפור הזה יעלה את המודעות למחלה האיומה הזאת שנקראת אנורקסיה.. לי יש חברה שהייתה אנורקסית אבל החלימה (לשמחתי)מקווה שתאהבו את הסיפור . ואשמח לתגובות.

זה קרה שבועיים לפני יום הולדתי השש עשרה, וארבעה חודשים אחרי שאשפזו את תמר בבית החולים. אני ותמר היינו חברות מאז שאני זוכרת את עצמי… עוד מימי הגן, מגיל ארבע. אני זוכרת שיום אחד, זה היה באמצע השנה, הגננת הציגה בפנינו את "הילדה החדשה"… תמר תמיד הייתה ביישנית, אני הייתי הראשונה שניגשה אליה, פתחתי בריצה טבעית אל כיוונה וחיבקתי אותה.. כאילו אנו מכירות מאז ומתמיד. היא חייכה אלי, את החיוך הכי יפה שלה, וחיבקה אותי בחזרה. אחר כך עשיתי לה "סיור" בגן, מפינת הציור דרך פינת הבובות ומשם לחצר.שיחקנו ביחד בארגז החול, ושמלתה הוורודה עם הפרחים הכחולים, התלכלכה בבוץ.. וורוד תמיד היה הצבע האהוב על תמר. אני לעומת זאת, העדפתי אדום. באותו יום שנחרט לי בזיכרון, לבשתי חצאית אדומה מבד קטיפה וחולצה כחולה עם הדפס של "הלו קיטי", ולרגלי נעלי בובה אדומות מבריקות. בגן הייתה לי ולתמר פינה משלנו.. תחמנו בקוביות שטח סביב פינת הבובות.. "הבנייה של תמר ומאיה" כולם ידעו.. בפורים תמר התחפשה לפיה וורודה, ופיזרה על כולם נצנצים, "אבקת קסמים" היא קראה לזה..
שמלתה הייתה הדוקה והדגישה כמה רזה היא הייתה..גם כשגדלנו המשכנו להיות "החברות הכי טובות" גם ביסודי וגם בחטיבת הביניים.. היינו לומדות יחד למבחנים, ממציאות סיפורים, רוקדות מחול באותו חוג, באותה תנועת נוער ולא היינו מפסיקות לדבר..
ואז בכיתה ח' המצב של תמר התחיל להידרדר, ולא הבנתי עד כמה.. באחת הפסקות שהיו דומות זו לזו. הלכנו אני ותמר לשירותים ביחד. כמו שכל הבנות עושות. השירותים שהיו ממוקמים בבניין המדעים, היו נקיים יחסית לשירותים בשאר בית הספר.. הרצפה המרוצפת בלבן ובכחול, הייתה חלקה ורטובה. מראות בגודל של קיר ניצבו מעל הכיורים המבריקים מניקיון. התאים עצמם היו מלאים בקשקושים ובציורים, והסוגרים שבדלתות לא נסגרו עד הסוף.. עמדתי עם תמר מול המראה. "נכון שאני שמנה?" היא שאלה אותי בפעם האלף אולי. כבר הפסקתי לספור. הבטתי בהשתקפות שבמראה. תמר הייתה גבוהה, עניה היו כחולות כמו הים, כמו השמיים בזריחה. שערה הגלי, הזהוב הגיע עד מותניה, היא לא הייתה סתם יפה היא הייתה יפיפייה, מדהימה, עוצרת נשימה…הבטתי על ההשתקפות שלי. עיני החומות, היו חסרות הבעה, לא היה בהם שום דבר מיוחד, שערי הזהוב-שטני, נטול הברק, היה פזור והגיע עד כתפיי.. " תמי, את לא שמנה, ואת הילדה הכי יפה, והכי מדהימה שהכרתי בכל החיים הלא ארוכים שלי, את כמו- כמו נסיכה" מצאתי את המילה המתאימה. "מאיוש, נו אל תהי כזאת, תהי כנה, את רואה את הכתמים על הפנים שלי, הלוואי והיו לי פנים כמו שלך". היא אומרת ומוציאה מתיקה הוורוד המנוקד בנקודות לבנות, מייקאפ, שפתון בצבע וורוד פוקסיה ועיפרון בצבע טורקיז. ומתחילה לפזר על פניה המושלמות, באמת ולא רק אני חושבת ככה.
אחר כך, היא פנתה אלי. "מאיוש חכי לי דקה, אני צריכה ל-" היא אמרה ונכנסה לאחד התאים. "ותשמרי לי טוב?" היא הפצירה בי. הדקות הבאות היו סיוט, שמעתי איך היא מקיאה את נשמתה. כשהיא יצאה, היא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב ושהיא הולכת הביתה. רציתי לצעוק ולצרוח, ולהגיד לה שהיא לא שמנה ושהיא סתם הורסת לעצמה את החיים.
יום למחרת, תמר לא הגיעה לבית הספר, וגם לא ביום שאחריו. התקשרתי אליה ושלחתי מסרונים, אבל היא לא ענתה. ביום ראשון היא באה, ואני כמובן שמחתי וגם דאגתי לה מאוד, אולי היא הייתה חולה?. היא באה וישבה על ידי במקום הקבוע. התחלנו לדבר, ובהפסקה היא סיפרה לי בגאווה, איך היא הייתה אתמול אצל הרופא ונשקלה, וירדה 16 קילו בחודשיים. הייתי בהלם, למרות שידעתי שמשהו אתה לא בסדר, ורק הכחשתי את זה כי לא רציתי להאמין שזאת המציאות. שתמר חולה. באותו יום אחרי בית הספר, תמר התקשרה אלי, היא אמרה שהיא מתאשפזת בבית חולים מרצונה, ושאני לא צריכה לדאוג לה. הקול שלה היה חלש והיא נשמעה מבוהלת מאוד, ובטוחה יותר כשהיא אמרה "אני אהיה בסדר". וזה לא קרה, מצבה רק הלך והחמיר, או לפחות זה מה ששמעתי. כתבתי לה כמה מכתבים ואני לא יודעת אם היא קיבלה אותם. כל התקופה שתמר הייתה מאושפזת בבית חולים, הייתי נורא מודאגת. חשבתי רק עליה ולא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. ואז כל הציונים שלי במבחנים ירדו, והרגשתי רע עם עצמי, הרגשתי שזו אשמתי שהיא הגיעה למצב הזה.
שלא הייתי שם בשבילה.
זה קרה שבועיים לפני יום הולדתי השש עשרה, וארבעה חודשים אחרי שאשפזו את תמר בבית החולים..
תמר נלקחה ממני, המחלה חיבקה אותה חיבוק של מוות ולקחה אותה ממני..
וחשבתי לעצמי, תמי בשבילי תמיד היית נסיכה, תמיד היית ותמיד תהי הילדה הכי יפה בגן.


תגובות (6)

זהו אחד מהסיפורים היחידים לגבי אנורקסיה שהצליח לגעת לי בלב. השימוש בשפה הגבוהה תוך כדי מחשבות הדוברת ואז שימוש בשפה רגילה בעת הדיבור יצרה לסיפור מרקם ריאליסטי למדי. הצלחת להכניס בסיפור רגשות רבים כל כך במספר כה קטן של מילים, תוך כדי שמירה על תמצות והרחבה בצורה נאה למדי.
אהבתי את סיפורך מאוד ונהנתי מקריאתו. גם לי יש חבר שאנורקסי למדי עד לרמה שהוא משתגע, (הוא שר לעצמו "מה שאנה רוצה, אנה מקבלת" – אנה היא האנורקסיה) ולכן אני יכול להתחבר לסיפור.

-אורי

05/11/2013 05:40

את יודעת, שסיפור שנוגע בי וגורם לי לחשוב עליו, כזה שמעביר צמרמורת אצלי הוא נדיר?
האנורקסיה הזאת, פשוט..השארת אותי בלי מילים!

05/11/2013 05:49

לאורי
אני שמחה שהסיפור שכתבתי נגע לך בלב.. ושהתחברת אליו ותודה שהגבת אני מאוד מעריכה את זה.. וזה הסיפור הראשון שאני העליתי..אז תודה רבה…וגם אתה מאוד נגעת ללבי עם הסיפור האישי שלך.

05/11/2013 06:35

Dark_angel תודה לך, אני שמחה שהסיפור נגע לליבך:)

05/11/2013 06:45

ואו את מדהימה וזה אחד הסיפורים הכי מדהימים שקראתי. יש לך כישרון אדיר, והצלחת לנגן לי על כמה נקודות ולרגש ממש. אני מבינה אותך לגמרי, לצערי גם אני חוויתי את זה די מקרוב..

18/11/2013 13:24

תודה לך.. שמחה שאהבת את הסיפור

19/11/2013 23:59
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך