דיפלומה לחיים

שערה כסופה כיתרה את ראשו מאז שהוא זוכר את עצמו.
כלומר, פחות או יותר מגיל ארבעים.
הוא לוחש לי את סיפור חייו הקצרים, בהם הוא לא רואה טעם להמשיך.
אני שואל אותו, מדוע מואס הוא בחייו וחושק בקץ המתוק?
כל המתוק הוא הרי דביק. ובכן, אם רואה הוא את הסוף כמתוק, שהרי סופו דביק.
והוא השיב לי, באלגנטיות, שמניין לי לדעת שהחיים עצמם הם הם שדביקים? החיים הם אלה שמדביקים אותו ומשקיעים אותו בקרמל, המטביע אותו אט אט.
ועדיין, לא הבנתי. מה ישליח אדם ללוע תהום כה עמוקה, עד שיראה בקרמל איום?
הצבעתי אל החלון, והראיתי לו את שעל כל אדם לראות.
את המרבד הרב גווני שנפרש בתמימות על מדרכת הרחוב- שטיח עשוי עלים עלים.
את פנסי הרחוב הישנים. שאלתי אותו אם הוא זוכר את התקופה בה מדליק הפנסים היה מאיר את עיני הרחוב באור פשוט וחמים.
אם הוא זוכר את צלצולי הביג בן כשקצה המלחמה.
הזכרתי לו את חייו עוד לפני שנות הארבעים שלו.
כאשר נגמרו לי הטענות והשכנועים, נאנח הזקן ונשען קדימה.
הוא לחש באזני משפט שפתח את עיני לדעותיו. ואז הבנתי הכל. לכן, כשקם מכורסאתו הנוחה ועף דרך החלון, לא ניסיתי לעצור בעדו.
אדרבא, אני הוא זה שקפץ, שנים מספר לאחר מכן, דרך אותו החלון, אל אותו הרחוב. עם אותו משפט שמניע אותי.

'איש אחד גר מול בית הקברות', הוא אמר לי. 'יום אחד, הוא יגור מול הבית.'