"את אחת ויחידה , אהובה שלי מלכהה…" עונה 2 פרק 2

עונה 2 פרק 2 –

-אחריי יומיים, כיום (תחילת פרק 1)- (מוקדש לAMOR כי פשוט הרסת אותי בתגובה בפרק האחרון
של העונה הראשונה שצחקתי בקול שהערתי את כל הבניין שלי! ואז כל התגובות שלך בקיצור הפרק הזה מוקדש לך)

אני עדיין לא מאמינה שהוא רצה להציע לי את זה..
מבחינה אחת אני בת 16 רק, אבל מצד שני אני רוצה לחיות את כל החיים שלי איתו.
ומי יודע כמה זמן הוא יהיה בקומה ומתי הוא יקום, אם הוא יקום.
"אומרים שמי שבקומה שומע ורואה הכל..מעניין אם זה נכון.
כבר יומיים שאני מדברת אלייך ואתה לא עונה, לא יושנת אוכלת בקושי..
לא רוצה חס וחלילה לפספס את הרגע הזה שאתה תקום ואני לא יהיה לצידך
מעניין כמה זמן ייקח לך לקום, איתך אף פעם אי אפשר לדעת אה? אתה יכול לקום כל דקה
כל שעה ואפילו עוד שנה. הרופא אמר שבכלל לא בטוח שתקום
ושהסיכויים קלושים עם אפסיים, 15% אחוז שלא..את האמת שלא בכיתי
הוא כולה רופא, והוא רק משער. הוא לא מכיר אותך, הוא לא יודע את היכולות ואת הכח שלך
אבל אני כן..אני מכירה כל דבר בך כל חולשה כל פגיעה וכל מה שגורם לך לאושר עצבים ועצב..
ואני יודעת שאתה תקום חח כמו גדול אתה תקום!!" אמרתי מדברת אלייו מקווה שאלה שאומרים
שכשבקומה רואים ושמועים צודקים, אני רוצה שזה ייצא נכון ושהוא יקום הוא יידע
שהייתי לצידו כל רגע ושנייה ולא הייתי מסוגלת לעזוב אותו.
האחות באה לבדיקות וחייכה אליי
"את לא הולכת הביתה לנוח קצת?" היא שאלה אותי והכניסה אוכל גרוס ומים לצינורות שמחוברים אליו
מסכן שלי..
"הכיסא נוח לי תודה" אמרתי וחייכתי חזרה
"יפה שיש לו חברה כמוך" היא אמרה
"מגיע לו את זה" אמרתי והעפתי מבט קטן אלייו
"אל תאבדי תקווה" היא אמרה
"בחיים לא" אמרתי חייכנו אחת לשנייה והיא יצאה.
כל כך רציתי לראות את אסי נכנס לכאן, מלא ילדים נכנסים ויוצאים
כל הזמן באים לפה חברים, משפחה, תמיד מלא פה..
אבל רק אסי מגיע, הבן אדם שחשבתי שיהיה פה כל יום לא נמצא פה, אני לא בטוחה שהוא יודע בכלל..
כבר יותר מחצי שנה שלא שמעתי מימנו , לא יודעת מה קורה איתו והייתי נותנת הרבה
רק בשביל לשמוע את הקול שלו, לשמוע שהכל בסדר..
יובל כבר המשיכה הלאה, היא אומרת שהיא שכחה מימנו שהיא יותר שונאת אותו על זה
שכל יום שעובר היא חושבת עליו בבוקר ומהר מקבלת עצבים ועושה הכל כדאי לשכוח אותו..
אין יום שאני לא חושבת עלייו ולא מצליחה לשכוח גם כשהכי רע לי הוא לא פה
כשאני הכי צריכה את החיזוק שלו..הוא הבטיח לי שהוא יהיה איתי תמיד כשיהיה לי רע
גם אם הוא לא מראה את זה…זה קוד אחים.
אז למה הוא לא איתי כדאי לתת לי חיבוק מעודד?

– מנקודת המבט של סהר כעבור חודשיים –

הייתי על המיטה בחדר לבן, הייתי לבן בעצמי.
באמא שלי שאני זוכר שהייתי שזוף פעם אחרונה שראיתי את עצמי, עכשיו תשימו אותי
ליד קיר לבן..ואני נראה חלק מהקיר.
אני זוכר את התאונה..ירדתי למטה להביא את הטבעת מהמכונית פחדתי שהיא תיפול לי מהיד
או יקרה איזה פיקשוש והיא תגלה אז העדפתי לשמור אותה במכונית עד הרגע הנכון.
זה לא כאילו התכוונתי שנתחתן עוד חצי שנה או משהו כזה..
פשוט משהו שיסמל את האהבה שלנו, שכל הזמן אנחנו לא נהיה רק זוג אנחנו נהיה מאורסים.
שעוד כמה שנים אנחנו פשוט נתחתן.
ועכשיו? לא יודע מה קרה, התאונה לא הייתה בתוכניות שלי!
ואז פקחתי עיניים, פקחתי אותם מהר, כל הזמן הזה הייתי עם עיינים עצומות ועכשיו פתחתי.
ראיתי כמו מלא טלוויזיות הולגרמות בנוניות כאלה מציפות את החדר מלא מלא טלוויזיות
עם קטעים מהעבר שלי, עם תמונות , סרטונים מפעם..כאילו כל החיים שלי נמצאים
בטלוויזיה הזאת ובטלוויזיה ענקית באמצע יש סרטון של הרגע האחרון שלי ושל ליהי
כל הנרות מסביב, והוורדים המפוזרים בחדר, ואותנו באמצע מתנשקים..
ואז אותי אומר לה על ההפתעה, ולפני שאני יוצא
היא אומרת לי 'אני אוהבת אותך..הכי בעולם' היא אמרה כאילו זה פרידה
כאילו היא ידעה שמשהו קרה עומד לקרות..חייכתי והחזרתי לה 'אני אוהב אותך יקרה שלי..'
ויצאתי. וכאן הסרטון מפסיק וחוזר להתחלה שלו, כמה פעמים ככה.
מה זה איזה בדיחה?
קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר, כל החיים שלי מופיעים כאן בתמונות וסרטונים.
"היי אלוהים מה זאת הבדיחה הגרועה הזאתת?" צעקתי
"מה אתה רוצה לומר לי בזה?" הפעם דיברתי..
"תילחם, על תוותר." שמעתי את הקול של ליהי מהדהד בחדר
"ליהי?" שאלתי
"אהוב שלי..תקום, תילחם..על תוותר" הקול נשמע שוב, אבל היא לא כאן
להלחם על מה? לקום?
מה אני באיזה חלום אני לא מבין?
הסתבכתי עם עצמי, לא הבנתי כלום.
"יש משהו חדש?" שמעתי את הקול של אמא שלי
"אמאא??" צעקתי , אבל אף אחד לא ענה לי.
"כלום.." שמעתי את ליהי
"שיקום כבר.." אמא שלי אמרה
"הרופא אמר שהסיכויים לקום מקומה קלושים" ליהי אמרה בקול עצוב
"הוא יקום..קומה לא קומה הילד שלי יקום." אמא שלי אמרה
אני בקומה? זה בטוח לא איזה אמבוש שסידרו לי??
אין מצב שאני בקומה..איך בכלל יודעים?!
פתאום כל התמונות התחילו להיות מטושטשות, והסרטונים התחילו להיתקע ולהיות מטושטשים
"אין תקציב לטלוויזיות נורמליות.." מלמלתי ונאנחתי
ואז תמונות התחילו להיעלם, לא הבנתי מה קורה פה.
הלכתי לכל מיני תמונות וסרטונים והכל התחיל להימחק.
התחלתי להרגיש מוזר בגוף..הרגשה מוזרה.
כל התמונות והסרטונים כבר נמחקו וכבר הטלוויזיה הגדולה נשארה עם הסרטון של הרגע
האחרון שלי ושל ליהי..
עמדתי מול הסרטון ואחרי כמה דקות שאני צופה בו שוב ושוב הוא כבר מתחיל להתקע ולהיות מטושטש
"מה קורה פה?? לאא!!" אמרתי ונתתי מכות לטלוויזיה
"אני אוהבת…." ליהי התחילה לומר, וזה פשוט נמחק.
כל הסרטון נמחק.
"לאאאא!!!" צעקתי ונתתי עוד מכות לטלוויזיה
זה סתם סיוט, זה סתם סיוט, זה סיוטטטטט צעקתי לעצמי בראש, רבתי עם עצמי.
והרגשתי את עצמי מתעלף.

מנקודת המבט של ליהי –

חודשיים עברו, כולם כבר איבדו תקווה חוץ מימני ואמא שלו
כהרגלנו וכמו כל יום התיישבנו לידו והחזקנו לו בידיים
פתאום נשמע צפצוך ארוך , קמנו בבהלה
ואז סהר פתח עיניים מהר, כאילו בבום.
אמא שלו צרחה מאושר או מבהלה..לא יודעת אבל ניראה לי מאושר.
כמה דקות הוא לא דיבר, ואנחנו לא קראנו לרופאים
לא יכלנו לזוז מימנו..כל כך התגעגעתי לעיניים שלו.
"אמא.." הוא אמר פתאום והסתכל עלייה
ואז עליי..הוא הסתכל עלי מוזר.
"ואת? מי את אמורה להיות?" הוא שאל בדיבור מזלזל, ובחן לי את כל הגוף.