החולמים .

אני פוסעת מן חדרי המשותף עם בנות המלונה , צועדת אל עבר גורמי המדרגות , מניחה את רגליי היחפות והקרירות על גרם המדרגות הראשון , רגלי מסתגלת אל עבר המקום הצר שרגלי חופנת , משאירה ריק קטן .
אני פוסעת אל תוך הסלון החשוך , הספה החומה , הטלויזיה הקטנה , האופל שסורר את המקום , שבו אני חיה כבר 10 שנים .
אני מתיישבת בשולחן האוכל , ליד ״אחיי״ כן ראובן , מנהל המקום אומר לי .
האוכל כבר בצלחת , אני יושבת במקומי הקבוע מזה 10 שנים .
כולם מרוכזים בצלחותיהם , שקועים בעצמם .
אני מביטה בהם אחד אחד , אף אחד לא מעיז להרים את ראשו .
אני מקרבת את סוף המקום שנותר לי עם השולחן , מרימה את המזלג העשוי ממתכת זולה .
אחים באים והולכים , זה מה שטוב פה , עם אחים את לא תצטרכי להיתקע כל החיים .
כך רות , מנהלת המקום כל ערב אומרת לי , אני סןג של הילדה שלה , אך שלה אני לא חשובה כמו שהיא חשובה לי .
אני לועסת בשקט את האוכל , מנסה להגיח טיפת תקווה , אך יודעת שאין לי מאיפה .
לחשוב שלכל אחד שיושב פה , יש עוד סיכוי להציל את חייו , לעשות את מה שהוא רוצה , לקבל משפחה נורמאלית , ומקום שלא ניזון מתוך תרומות לחיות בו .
ואז לנפץ את הבועה , להכיר בעובדה .
שאני תקועה במקום הנורא הזה כבר כמה מספר שנים .
אני עובדת על עצמי , אני בחיים לא אצא מפה .
כולם הולכים ובאים ..
אבל רק אני נשארת , לבד .

אוקיי אז זאתי הקדמה לא משו אבל הקדמה ;)
3 תגובות ממשיכה ב.