אהבה ישנה ואחריה חדשה 2 פרק 30

-עדיין מנוקדת מבט של סיימון-
"מ….מה?!" היא שאלה אותי בעיניים שמתרחבות יותר ויותר. ואוו לא ידעתי שעיניים יכולים להתרחב כל כך!
"טוב…." אמרתי נבוך. זה לא שזה לא נכון… פשוט התביישתי להודות בזה.
"זה לא נכון?!" היא שאלה אותי במבט חשדני.
"לא ברור שזה נכון פשוט לא דיברתי על זה עם אף אחד חוץ מטוני ובן."
"אוקיי אז היא חלתה בסרטן. איך זה קשור לעובדה שעזבת אותי?" היא שאלה אותי.
"טוב אז…. נכון ביום האחרון ללימודים שאמרתי לך שאני לא חייב לנסוע? אז באמת לא הייתי חייב. אמא שלי כנראה הרגישה שאני לא רוצה לנסוע אז היא לא הכריחה אבל באותו יום אחרי שחזרנו שמעתי את אבא שלי מדבר בטלפון. הוא לא שמע שנכנסתי. אז הקשבתי לא כי שמעתי פתאום את השם של אמא שלי וזה סקרן אותי כי הוא לא מדבר איתה הרבה…"
-פלאשבק-
"אבל אילנה…" שמעתי את אבא שלי אומר בטלפון. לא שמעתי את הקול של אמא שלי אבל רציתי אז לקחתי את הטלפון השני והקשבתי לשיחה.
"לא עופר… אני לא רוצה להכריח את הילד… אני הרי רואה שהוא לא רוצה לנסוע." הם לא שמו לב שאני מקשיב לשיחה.
"אבל אילנה את לא יכולה לנסוע לבד במצבך. גם לעבוד וגם לעבור את הטיפולים? זה לא קצת יותר מדי בשבילך?"
"עופר אני לא גוססת! אני חולת סרטן נכון אבל הבחנו את זה אצלי מוקדם אז הסיכויים שאני אמות קלושים!" אחרי זה לא רציתי להקשיב יותר. עדיין לא תפסתי את זה. היא חולה?!
החלטתי לנסוע איתה. אבא צודק אני לא יכול לתת לה לנסוע לבד!
התקשרתי אליה למרות שהיא מדברת עם אבא שלי ולמשלי היא ענתה.
"כן מתוק?" היא אמרה.
"אמא? אני רוצה לנסוע איתך!"
-סוף פלאשבק-
הסברתי לה איך שמעתי שאמא שלי חולה. ואז כמובן הוספתי שהטיפולים עזרו ועכשיו היא בריאה.
"סיימון? אני באמת מצטערת בשבילך אבל זה עדיין לא מסביר למה נישקת את שני ולא הסברת לי פשוט." היא אמרה בקול רק יותר.
"כן אז לא רציתי לספר לך אחרי שכבר אמרתי לך שאני לא נוסע ועדיין הייתי מבולבל מהבשורה ולא רציתי להרוס לך את השבוע אז החלטתי לספר לך ביום האחרון אבל אז הרגשתי פחד. פחדתי ממה שתגידי אז חשבתי שעדיף שאני ייסע כשאת כועסת עליי ולא מתגעגעת מאשר אוהבת ומתגעגעת. ועד עכשיו אני מתחרט על ההחלטה הזאת. זאת הייתה החלטה שנוצרה באותו רגע ורציתי להסביר לך אחר כך אבל את לא דיברת איתי וגם הודיעו לי שהטיסה הוקדמה ולא ענית לי לאי-מיילים."
"אתה דפוק! בחיי אתה דפוק! למה לא סיפרת לי?! היית יכול להכריח אותי להקשיב לך בדיוק כמו עכשיו! אני לא מבינה אותך! אוקיי?!" היא אמרה בקול תקיף.
"אני מסכים עם זה שאני דפוק…" מילמלתי.
"לא אתה יודע כמה סבל גרמת לי? אתה קולט שהשלמתי עם שני לפני כמה ימים רק בגללך?"
"נועה גם אני הרגשתי כאב שעזבתי אותך ככה אבל…"
"תקשיב סיימון. אני מודה שאני לא הפסקתי לאהוב אותך אחרי שעזבת ואני לגמרי מבינה אותך בקשר לאמא שלך אבל תראה… קשה לי לסלוח לך על זה שעזבת אותי ככה ונישקת את שני וגם פגעתי עכשיו בעומר מה שבהחלט לא רציתי אז לא. אני לא סולחת לך. אני לא יכולה עדיין אני מקווה שבקרוב אני יוכל אבל לא עכשיו. חוץ מה זה שאני צריכה עכשיו להיפרד מעומר כי אני לא יכולה להיות איתו עכשיו אבל להיות איתך אני לא יכולה עדיין אני מצטערת." היא אמרה. המילים שלה דקרו אותי כמו סכינים קטנים. רציתי להתנגד להתחנן אבל לא יכולתי. במקום רק אמרתי לה:
"זה בסדר אני מבין אותך ואני יחכה לך. בדיוק כמו שחיכיתי לך עם תומר."

-נקודת מבט נועה-
"זה בסדר אני מבין אותך ואני יחכה לך. בדיוק כמו שחיכיתי לך עם תומר." הוא אמר לי.
-פלאשבק-
"סיימון, אני מודה גם אני אוהבת אותך לא יותר מתומר לבינתיים אני מקווה אבל ייקח לי זמן להתגבר עליו ולשכוח מה שהוא עשה לי ואני מבקשת ממך אל תלחץ עליי. כשאני יהיה מוכנה אני יגיד לך אני מבטיחה. ואני רוצה שנהיה בינתיים רק ידידים טובים טוב?"
"אני מבין. אני מבין הכל. ואני אחכה לך כמה זמן שרק תתצטרכי."
-סוף פלאשבק-
הוא צדק. הוא חיכה לי גם אז והוא יחכה לי גם עכשיו… לפי מה שהוא אומר.
הוא התחיל לצאת מהמרפסת אל עבר העץ בו הוא עלה.
ברגשתי שהוא מחכה שאני יעצור אותו או משהו כזה אבל לא יכולתי להוציא מילים.
עדיין חשבתי על כל מה שקרה עכשיו.
אבל ידעתי שמה שאמרתי לו עכשיו נכון. אני באמת עוד לא מוכנה לסלוח לו אבל אני חייבת להיפרד מעומר כמו שצריך. זה לא מגיע לו. הוא היה יותר מדי טוב. הוא יותר מדי טוב בשבילי. חוץ מזה אני לעולם לא אוכל להיות שלמה איתו שוב. לא כשסיימון שוב חזר.
בינתיים סיימון כבר נעלם אז החלטתי לנסוע לעומר.
התלבשתי ויצאתי החוצה. דרך הדלת הראשית.
ידעתי שאמא מסתכלת עליי אבל התעלמתי.
נכנסתי לאוטו לקחתי נשימה ארוכה ויצאתי לדרך.