גאווה ויומרה

בבוקר יום בהיר אחד, יצא אדון לבוש בבגדיו הפשוטים ומגבעתו להליכה למכולת. מצרכים מועטים היו נחוצים בביתו, ולכן בחר ללכת בנינוחות ובקלילות.

בעודנו הולך בדרכו העליזה, פגש הוא אדם בא בימים שישב על ספסל באמצע פארק מלוכלך בבגדים הדורים. ניגש האדון אל הישיש ושאלו בנימוס: "מדוע אדוני יושב בבגדים כה הדורים באזור מטונף כגון מקום זה?". בתגובה הרים הישיש מבטו אל האדון ובקול חלוש ענה. "חיי היו כרגע החולף על פני האדמה, ומלבושיי אינם יותר מאשר תוצר העולם והאדם. מדוע לא יהיה זה נאה מבחינתי לשבת בבגדיי ההדורים ביותר בשביל לצפות בדרכי הטבע?".
הטה האדון את ראשו בבלבול קל, ובראשו חלפה מחשבה יהירה: "הרי אדם זה בא בימיו, ודעתו לא שפויה כאדם צעיר כמותי." בתום מחשבה זאת, נד האיש בראשו, הניף את מגבעתו לשלום בזלזול והמשיך בדרכו.

לא עברו דקות רבות עד שהבחין בנער היושב על אמצע המדרכה, ובעיניו הזוהרות בוהה בשמיים התכולים ובעננים הצחורים. "נערי הצעיר," החל האדון לשאול. "מדוע הינך יושב פה באמצע המדרחוב?". רגעים אחדים עברו עד שהגיב הנער, ובקולו החולמני אמר. "לעננים ולשמיים אין דאגות ארציות, והנני מנסה להדמות אליהם ולהסיר מעליי את דאגות העולם."
האדון נאנח קלות וחשב הוא ביהירות: "הרי נער זה חסר כל ניסיון חייו, ועודנו תמים לרזיי העולם. לא כמותי, הרי הינני מבוגר ובידיי שנים רבות של ניסיון." לאחר אותה מחשבה, הרים האדון את מגבעתו ואיחל לנער הצלחה באופן מנומס אך עוקצני.

ועודנו הולך האדון, ומולו ניצב אביון חסר כל. מעט חפציו נחו על הרצפה, והושיט הוא את ידו בבקשה לפרוטה. שלט קטן היה זרוק לידו: "איבדתי את מזלי, כספי ואהבתי, והנני מבקש רק פרוטה למען אוכל לחיות עוד יום בעולמי."
הכניס האדון את ידו אל כיסו וזרק לעבר האביון פרוטה, ועודנו חושב: "הרי אובדן כספו ואהבתו לא נגרם כתוצאת המזל, אלא כתוצאה של בחירות מוטעות משלו, והריהו טיפש יותר ממני." בתום מחשבה לא נאה זאת, חייך האדון אל הקבצן, שהגה "תודה" דרך שפתיו הרפות.

לבסופו של דבר, הגיע האדון אל המכולת ואסף את המצרכים אשר היו נחוצים לו. ובעודנו מדשדש לעבר הקבלה, נתקל הוא בשוגג באדון עשיר ומרומם. בגדיו נתפרו בידיי טוביי התופרים בכל רחבי הארץ ועמידתו הייתה יהירה ורמה. "הזהר!" צעק ביומרה האדון העשיר אל האדון, ומבלי להתנצל המשיך הוא בדרכו. גיבור סיפורינו כעס בראשו, אך בעודנו זועם צצה לה מחשבה נעימה: "הרי כספו הרב יכול לממן את כל אשר יחפוץ בו על פני הארץ, אך לא יוכל הוא להתחבב על הבריות כמותי בגלל יומרנותו." לאחר כל זאת, ניגש הוא אל הקבלה, הניח את קניותיו בשקיות נפרדות וחזר על דרכו.

לאחר הליכה ארוכה ללא מעצור, הגיע האדון לביתו. ובעודנו מסדר את מצרכיו ברחבי מטבחו, נשמע דפיקה חלשה על דלתו. הוא ניגש במהירות ופתח את הדלת לרווחה, ולפניו עמד מלאך האלוהים.
"הללו את השם!" בירך האדון בשמחה וששון, והזמין הוא את המלאך לביתו ברינה. פרצופו החיוור והרגוע של המלאך קסם לאדון, אך זה לא עצר את מחשבותיו מלעבוד. במוחו ובפרטיותו חשב האדון: "מלאך האל הגיע לסף דלתי, והרי כל זאת בגלל התנהגותי הנאווה והנאה. בוודאי אשלח לחיי נצח בגן העדן עכשיו!"
אך רגעים מעטים של דממה לאחר מכן, החל לחשוש האדון מדממת המלאך. "אדון מלאך?" החל הוא לשאול. "מדוע האל שלחך אליי?"
רגעים רבים עברו עד שחיוך רופף צמח על פניי המלאך, ובעודנו דובר השתנה פרצופו לפרצופיי האנשים אותם פגש ברצף היום.
"אומנם נהגת בנימוס כלפי כלל הבריות, אך דבר זה לא חוסך אותך מלחשוב בצורה נאווה." אמר קלילות המלאך, בעודנו משתנה פרצופו מפרצוף הישיש לפרצוף הצעיר. "חטאת את חטא הגאווה במחשבותיך, והרי מתחת למסכת הנאווה שלך, אינך יותר מאשר גאוותן יהיר ויומרני. האל לא ראה זאת בעין יפה, והחליט להעניש אותך בכלל עונשיי העולם: יהיה לך כסף וממון רבים, אך לא תוכל להשתמש בהם לכלל הדברים. גופך יזדקן אך דעתך תהפוך לצעירה וחסרת כישורים. גורל של טיפשות מגיע לאנשים יומרניים." וכאשר סיים המלאך את גזר הדין, נעלם הוא במקומו כאילו לא היה.

מאותו יום ואילך, נראה ברחובות העיר האדם זקן ואביון שהטיף נגד גאווה, יומרנות ויהירות.