עיר מעופפת פרק 66

אחרי הלילה בכדורת החיים התחילו לקבל מסלול חדש, הייתי הולך לבד לתיכון, חוזר לבד, עושה שיעורים או אפילו לומד למבחן חופר כלשהו, ואז, בסביבות השעה עשר, עשר וחצי, ג'ילי הייתה צופרת למטה ושנינו היינו הולכים לבאולינג, לקולנוע או לקזינו של בני העשרה, ולעוד עשרות מקומות בילוי שהיו בקצה השני של העיר.
הבילויים היו נחמדים וקצת משונים והעיקר-הם לא הזכירו לי את ליאת כמו שהיער הזכיר. ואכן, הפסקנו ללכת ליער, הרגשתי כאילו אנחנו עוברים לתקופה אחרת,זונחים את הטבע והולכים לעוד לונה פארק או איזה קרקס נודד.
אך גם לבילויים היה איזשהו גבול, כי כשהייתי מגיע הביתה, לחדר שלי ולבדידות שלי. היה משהו ששום משחק מחשב או איזה להטוטן יכלו להחליף אותו או אפילו..לסלק אותו-העובדה שליאת מתה בגללי. כי היא עדיין הופיעה בחלומות שלי, וכי כל דבר אחר הזכיר אותה,האקדח שלי, המריבות שיש בתיכון, התמונות, ואפילו המכתב שהיא השאירה בשבילי. ובמיוחד במיוחד-היער.
אולי לקח לי כמה ימים להבין את זה, אבל ביער אנחנו דיברנו יותר, שוחחנו יותר, באנו בשביל לדבר, להיות אחד עם השני וליהנות. אך בבילויים האלה. הכול היה בדיוק ההפך,באנו לבלות. לא באנו כדי לדבר. לא דיברנו אפילו שיחה רצינית אחת. ובכלל. ככלח שהזמן עבר וככל שהלכנו ליותר ויותר בילויים-הכרתי את ג'ילי פחות ואת הבילויים יותר. כאילו הטכנולוגיה תופסת אותנו וכורכת אותה סביבנו, ראיתי אותה בכל מקום שהלכנו, לכל מקום שבו בילינו, היא הייתה בכל מקום, בכל רגע ובכל שעה. מונעת ממנו הכול ועם זאת-נותנת לנו הכול.

שבועיים עברו מאז חזרתי לעיר המעופפת, מאז שג'ילי נפגעה ומאז שהמכתב עדיין במגירה שלי, ישן בדממה, מחכה לרגע שבו אפתח אותו.
יומיים לפני המבחן הגדול בפיזיקה, כשאני וג'ילי נדדנו בין המסדרונות הצהובים עם תיק על הכתף וספרים בין הידיים, ראיתי שג'ילי לא כמו תמיד, וענן אפור של עצב עטף אותה.
שאלתי אותה אם היא בסדר, היא הנהנה, אך לא אומרה כלום.
בחדר אוכל, תפסתי אותה, יושבת בשולחן הכי רחוק עם מגש עמוס ומזלג שרק נובר באוכל אך לא אוכל אותו, ראשה נשען על ידה שמאלית ושיערה היה אסוף לפקעת סגורה היטב.
אני לוקח את המגש שלי, ניגש אל ג'ילי בדממה, וזורק את המגש בצורה ישירה, וג'ילי קופצת ומרימה את ראשה בבהלה. אני צוחק.
"מה קרה, ג'ילי? את מדוכדכת יותר ממני."
ג'ילי מצמצה בעיניה ונשענה על היד השנייה.
"זה המבחן בפיזיקה." אמרה. "זה סיוט אחד גדול. הסתבכתי עם כל הכללים ו.."
אני מרכין את ראשי וצחוק אל מתוך צלחת שלי.
"מה?" מתגוננת ג'ילי. "מה כבר אמרתי?"
הרמתי את ראשי. "ג'ילי?!" קראתי.לחיי כואבות מרוב צחוק. "דואגת למבחן בפיזיקה. נו באמת, פעם קודמת קיבלת שמונים ושלוש. את לא צריכה לדאוג."
ג'ילי נאנחת ונוברת עמוק יותר באוכל שלה.
אני נושם עמוק ומנסה להבין מה לעזאזל עובר עליה. היא מעולם לא פחדה ממבחנים, היא קיבלה ציונים מעולים. יותר ממני אפילו. היא הייתה מצוינת אז..למה שתדאג?
"ג'ילי." אני שואל עם טיפה יותר רגש. "את רוצה ללמוד ביחד? את רוצה שאני יבוא אלייך היום בערב ונלמד ביחד?"
עכשיו היה תורהּ של ג'ילי לנחור מצחוק.
"טיילור?!"קראה. "מלמד אותי פיזיקה?! זה כמו שאני..לא יודעת..יאהב את גברת צ'קלר."
אני צוחק צחוק קטן. ג'לי שונאת את גברת צ'קלר. בעצם. עכשיו. כשאני חושב על זה. כולם שונאים את גברת צ'קלר. אולי בגלל הטון המעצבן שיש לה ואולי בגלל שהיא דומה לכלב. הן בגלל השם והן בגלל המראה שלה.

"בסדר," אני שואל באיטיות. "אז מה את רוצה לעשות? ללמוד לבד?"
"אתה לא יכול לבוא אלי היום, המשפחה שלי עושה מסיבה. ואני לא יצליח ללמוד."
"מסיבה למי?"
ג'ילי מרכינה את ראשה. "קמילה. יש לה יומולדת. היא הזמינה את חברת האגרוף לעשות לה מופע. אני עדיין בהלם מזה שאבא שלי הסכים."
אני צוחק. "בסדר," אני שואל שוב. "מה את רוצה לעשות?"
היא פותחת את הפה ואני פתאום רוחש תפילה. לא ליער. לא ליער.
"אני יכולה.. לבוא אלייך?"
הפה שלי נפער.