ליל הלוואין נורמאלי – משותף עם אורין

זה קורה פעם בשנה, פעם בשנה בא החג ההוא. החג המפחיד… ותמיד זה אותו הדבר:

"שוווווווקולד!" צרחה שחר על האישה העומדת בדלת ומחזיקה קערה מלאת כל טוב.

"שחר, את לא אומרת את זה נכון!" אמרה אורין. "צריך לומר ככה: שווווווווקולד!!!! בבקשה"

"קחו, קחו הכל!" אמרה האישה בבהלה והניחה את הקערה בזרועותיה הפתוחות של אורין, וברחה.

"אנשים פשוט אוהבים אותנו, לא ככה?" שאלה שחר ושלכה ידי לקחת ממתק מן הקערה.

אורין נבחה עליה מיד. "הב!!"

"אבל.. אבל… אבל?…?" מלמלה שחר נחושה לקבל את הממתק שמגיע לה.

"נשאר עוד בית אחד ואז נוכל לאכול, הב!" אמרה בכעס אורין ואחזה בידה של שחר, ויחדיו יצאו אל הבית האחרון.

הן דילגו להן ברחוב החשוך והאפל, הן הגיעו לאותו הבית.

"מר וגברת שטוקלהם" היה כתוב באדום בוהק על הדלת.

שחר נקשה בדלת, לפתע היא שמעה צרחות.

"דיי! עזוב אותנו!" הן שמעו מהדלת, ואז רחש של גרזן קרע את האוויר, ואז צחוק מרושע של נער נשמע.

"אעאעאע!" צרחו אורין ושחר בבהלה ורצו (שחר דילגה) במהירות אל ביתן, שהיה במרחק כמטר מן הבית.

"הפלת את השוקולד!!" יבבה שחר כילדה קטנה, מה לעשות, אם היא אבדה את השוקולד אז אנחנו צריכים לאבד את הראש.

"שששש סתמי" מלמלה בפחד אך גם באחריות אורין.

"יאי שוקולד" שחר התלהבה והרימה מן הריצפה גוש שחור שבוודאות לא היה שוקולד.

אורין נדה בראשה. "למה אני מרגישה הבוגרת האחראית פה? תירקי את זה! זה מלוכלך! פיכסה!"

צעדים נשמעו. "עוקבים אחריינו!" צרחה שחר ודילגה במהירות, ואורין רצה אחרייה.

"אולי הם רוצים לתת לנו שוקולד?" תהתה שחר ונעצרה בבת אחת.

"או שלא" אמרה אורין בציניות ותפסה בידה של שחר.

"מפחיד פה!" אמרה שחר בבהלה.

הן רצו לביתן במהירות וסגרו את הדלת החלודה שלא מצופה בשוקולד, הן שמעו דפיקות.

"טיק טק, אתן מתות!" נשמע קול מצממר.

"אעאעאעא!" צרחו אורין ושחר והתחבאו מתחת לספה, שמסתבר שהייתה שם.

מספר דקות היה שקט עד ש….

"שוקולד!" צרחה שחר בראותה גוש שחור.

"שחרררררררר לאאאאאאאאאא!!!!" צרחה אורין, מנסה לעצור את שחר מלקפוץ על מאוחרי הספה.

הדלת נפתחה, ודמות עמדה שם, כולה שחורה ולא עשוייה משוקולד.

הם לא יכלו לראות אותה בבירור.

"אל תפחדו..אני לא אעשה לכן כלום" אמרה הדמות, שחר ואורין הבחינו בחיוך עולה על פנייה של הדמות, חיוך מעוות ומרושע שכזה.

"לברוח!!!" צרחה אורין וניסתה לגרום לשחר להפסיק לדלג…

"הי, שחר, ה…דבר הזה רוצה את השוקולד שלך…תברחי!!!!" טוב, זה הדליק את שחר.

"אעאעאעאעאעאעאעעאעאעאעאעעאאעע!!!!!" צרחה שחר ודילגה במהירות כשהיא משאירה את אורין מאחור.

"אהמ אהמ" השתעלה אורין בכבדות וגרמה לשחר לחזור בדילוגים ולקח את אורין איתה.

"הצילו!!!!!!!!" צרחה אורין.

"חצילו!!!!!!!!!!!" צרחה שחר.

במהירה הגיעו השוטרים.

"אתם לא תתפסו אותי.." אמרה הקול המצמרר, ושחר ואורין הרגישו שמישהו מחזיק אותן.

"משטרה! אתם עצו.." מילמל השוטר ופתאום הבעת פניו השתנתה.

דמות בעלת שיער שחור מעל המותניים ועיינים אדומות שפעורות בצורה מפחידה עם חיוך מרושע וגרזן עמד מאחורייהן.

הדמות הנוראה תקעה את גרזנה בבטן השוטר.

"לאאאאאאאאאא למה? למה? הו, למה? למה?" צרחה שוב ושוב שחר בועטת בדמות.

"תרגעי, בכלל לא הכרת אותו, והוא היה בסדר" מלמלה אורין בניסיון להרגיע את שחר.

"למי אכפת ממנו? הוא מדמם לי על השוקולד!!!!!!!!" צרחה והמשיכה לבעוט בדמות שחר.

שחר נבעטה ועפה אחורה, היא שמעה צחוק מרושע ונורא שכמהוא לא שמעה מעולם.

"עכשיו אתן.." מילמלה הדמות והתקרבה אלייהן עוד יותר, עם זה אפשרי.

"אעאעאעאעעאעא!" צרחו אורין ושחר ורצו (שחר לעולם לא תרוץ כנראה, היא שוב דילגה) למחסן.

"חחחחח זה מדגדג" אמרה שחר כשנכנסו למחסן.

"מה מדגדג שחר? מה מדגדג?" נכנסה ללחץ אורין ורצה אל שחר.

"שחר.מה.מדגדג.?.?.?.?" ניערה אורין את שחר.

"אעאעאעע זה כואב!!!" צרחה שחר, אורין הבחינה בדמות תוקעת את הגרזן בגבה של שחר, ולאחר מכן בגבה של אורין.

"קומי" שמעו לחש מרחוק.

"קומי קומי קומי!!!!" שמעו עכשיו צעקות.

"את מאחרת לבית ספר" אמרה שחר.

"קומי כבר!!!!!" צרחה הדמות.

אורין פקחה את עיניה וראתה את אמה מתכננת לשפוך דלי של מים על ראשה.
"אעאעאעאעאעאעאעאע זה לא שוקולד" צרחה אורין.