S.H.I.E.L.D פרק 3

אני רותן ומתיישב במושב הנהג. "אתה יודע שגם אני יודעת לנהוג נכון?" שואלת אותי מי שאני כבר מכיר כאלכסיס ומתיישבת לידי, "כן, אני פשוט מעדיף לעשות את זה בעצמי" אני פחות מרושע עכשיו, זאת אומרת עדיין לא הייתי מגדיר את עצמי כחביב נורא אבל אנחנו עובדים בצוות, אין שום דבר לעשות בקשר לזה. קולסון בהחלט הבהיר את זה היטב. אין סיבה להרוס את היחסים שלי אם כל הצוות, במיוחד אם אני צריך להנהיג אותם. רון מתיישב מאחור, אני מביט בו מהמראה, אם השיער החום (שכל הזמן נראה כאילו פגע בו ברק) והעיניים הירוקות האלה… בנוסף לנמשים שמכסים את כל הפרמוף שלו הוא נראה כמו בן 7 גבוהה במיוחד, אני חייב להודות שבהתחלה ממש לא לקחתי אותו ברצינות, אבל הוא בהחלט הוכיח את עצמו כגאון. ועדיין, כל הזמן יש לי תחושה שאני צריך למנוע ממנו ליפול מאיזה חלון. אני מניח שזה נשאר לי משנים של דאגה לאחי הקטנים, היינו 5 עכשיו 2 חיים, ואני לא הולך לדבר עם השנייה יותר. נורה מתה ממנת יתר, בראיין מת בתאונת דרכים בזמן שהוא נהג הביתה שיכור, הוא תמיד היה שיכור. קנת' תקע לעצמו כדור בראש, ובכנות, גם אני הייתי קרוב לשם. ממש קניתי את הכדורים, אבל שהגיע השעה לא יכולתי לבלוע אותם. אני פחדן מדי בשביל להרוג את עצמי. שלושה חודשים אחר כך SHIELD גייסו אותי. נשארו אני ולונה. הבכור ובת הזקונים. כל אחד מאיתנו ניסה להשתיק את הזיכרונות שלו בדרך אחרת. אני מעדיף לחשוב שהדרך שלי היא הכי טובה. אבל נראה לי בקנת' בחר באפשרות הקלה מכולם. וכמעט הלכתי אחריו, אבל כיום אני שמח שלא עשיתי את זה, לפחות ככה אני אומר לעצמי…
"היי! גאון הדור! אתה מתכוון להתחיל לנסוע מתי שהוא?" קיילה שואלת אותי, אפילו לא שמתי לב שהיא נכנסה למכונית השחורה… אני לוחץ על דוושת הגז, "ווקי! שיננת את הכתובת נכון?" רון מהנהן, מסתבר שיש לו זיכרון צילומי "רחוב פיונט, 164 פינת פרנקלין" אני פונה בחדות, כבר נתנו לנו טרמפ למדינה הנכונה, ועכשיו אנחנו בצד הפחות נחמד של ניו-יורק, "אתה לגמרי בטוח שאתה יודע לנהוג?" שואלת אותי אלכסיס בלעג, "ככה ככה" אני מוסיף את התנועה בידי. המכונית נוטה טיפה הצידה. "זהו זה תעצור בצד, אני אנהג!" קיילה אומרת, אני מסתובב אליה, "זה לא כאילו שאני אעשה תעונה או מש-"
"תסתכל על הכביש!!!" אלכסיס צועקת, אני נוטה בדיוק בזמן כדי להתחמק ממשאית שכמעט התנגשה בנו.
אני עוצר בצד הרחוב, "מה התחלת להגיד?" קיילה שואלת בלגלוג. אני יוצא מהמכונית וטורק את הדלת מאחורי. אני פותח את הדלת של אלכסיס, היא מביטה בי במבט נבזה. "קודם תודה שאתה כן צריך אותנו" היא אומרת בקול מתגרה, "אין בעיה אני יכול לנהוג אם אתם מעדיפים…"
"לא!!!" שלושתם צועקים ביחד. "טוב אני לא עד כדי כך גרוע…" אלכסיס מרימה גבה. "GO TO HELL" אני אומר. היא מגלגלת עיניים ויוצאת מהרכב.
מסתבר שאלכסיס באמת נהגת הרבה יותר טובה ממני. זה די מביך להתחשב בעובדה שאני מבוגר ממנה בארבע שנים. "אל תראה כל כך פגוע, כל אחד טוב בדברים אחרים, אני בטוח שאתה תנצח את אלכסיס בהמון דברים אחרים!" רון מנסה לעודד אותי, "קשה לי להאמין…" קיילה אומרת, כולם צוחקים. אבל אני נשאר בפרצוף אדיש. העניין של הנהיגה ממש לא מפריע לי, אבל הם לא מתייחסים אלי כאל מנהיג, הם מתייחסים אלי כאל חבר שלהם, וזה הדבר האחד שאני לא מתכוון להיות.