להיות שמן

להיות שמן.

להיות אדם שמן זה עניין לא פשוט בכלל.
אנשים שלא סובלים מבעיית ההשמנה לעולם לא יוכלו להבין את אלה שכן.
לא מזמן מישהו אמר לי: "אם את לא אוהבת את עצמך למה את לא עושה עם זה משהו? תעשי דיאטה מה הבעיה?"
ובאמת מה הבעיה?
מיותר לציין שאותו איש היה אדם רזה.
תשובתי היא שאני כן עושה משהו. מאז ומתמיד אני עושה עם זה משהו. אני עושה דיאטות מאז שאני נערה. כשילדים בגילי היו הולכים לחוגים אני הייתי הולכת לשומרי משקל או לדיקור סיני בקופת חולים או לדיאטנית ועוד המון המון דברים. ונכון, רזיתי. כמה פעמים בחיי עשיתי שינוי וירדתי יפה במשקל וכולם התפעלו "וואוו איך רזית" , "איך יפה לך" וכו'. אבל אף פעם זה לא נשמר לאורך זמן. אחרי זמן קצר הייתי קצת חורגת מהדיאטה וקצת אוכלת את כל מה שטעים וכיף לאכול-ומיד הייתי עולה את הכל חזרה.
מעולם לא אהבתי את עצמי. מאז שאני קטנה תמיד אמרו לי שאני יפה אבל אף פעם לא הרגשתי כך. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים והתגובות היו הרסניות עם השלכות על האופי שלי כאדם בוגר.
את יכולה להיות יפה בבית שלך ולדעתם של כל בני משפחתך, אבל בבית הספר את בסך הכל ילדה שמנה. אף אחד לא רואה את היופי שלך ואת בטח לא מלכת הכיתה.
אז מקובלת גדולה לא הייתי, אבל היו לי חברות. מיותר לציין שאני הייתי הכי שמנה בחבורה ותמיד הרגשתי מכוערת בחברתן. ביטחון עצמי זה מושג שלא היה לי בלקסיקון, וגם חיי אהבה לא ממש.
לא היה לי חבר בתיכון, וגם לא בנים ש "דלוקים עליי" . אני הייתי מאוהבת בכולם אבל הם אף פעם לא רצו אותי. כי מי ירצה ילדה שמנה?
אנחנו חיים בדור שבו השמן הוא נחות. רק מי שרזה יכול/ה להצליח בעולם החברתי. השמנים נדחקים לפינה.
וכך עברו עליי שנות נעוריי.
הייתי שמנה עד גיל 22. יורדת מידי פעם אבל בעיקר עולה. וכל פעם שעולה זה עם ריבית עד שהמצב החמיר למשקל של כמעט 100 ק"ג ומידות לא הגיוניות בבגדים. ואז החלטתי לעשות שינוי. החלטתי לעשות דיאטה והפעם לעשות אותה ברצינות ולהתמיד.
כבר ידעתי את השיטות ולא הייתי זקוקה לאף אחד שיסביר וידריך. ויצאתי לדרך.
שנת 2011 הייתה השנה היפה ביותר בחיי עד כה. עשיתי דיאטה רצינית במשך 8 חודשים, לא חרגתי בכלום ומנעתי מעצמי את כל תענוגות החיים. אבל אכלתי לא הרעבתי את עצמי.
והצלחתי. ירדתי 30 ק"ג, שקלתי 65 קילו בגובה 1.75 והייתי…כוסית. עד כמה שהגוף שלי יכול להיחשב לגוף של כוסית.
לכל הדעות נראיתי טוב, המידה בג'ינס הייתה 38. דוגמנית לא הייתי אבל אהבתי את עצמי והייתי מרוצה. לבשתי את כל הבגדים שרק רציתי וכל הבגדים שתמיד חלמתי ללבוש. הייתי נכנסת לחנות ופשוט יכולה לקנות הכל כי הכל יפה לי. לראשונה בחיי אהבתי את עצמי.
המושג ביטחון עצמי חזר ללקסיקון וגם חיי האהבה התחילו לפרוח.
פתאום כולם רצו אותי, כולם נדהמו מיופיי שהתחבא לו בין שכבות השומן כל חיי.
היו המון מחזרים והיה פשוט כיף.
מעולם לא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי באותה שנה.
גיליתי שאהבה עצמית זה אפשרי- אפשר לאהוב את עצמך ! הייתי מסתכלת במראה לראשונה בחיי ומודה- את יפה!!! את בחורה יפה!!!
אין הרגשה טובה מזו.
המלתחה בארון התחלפה. את כל האוהלים מסרתי לחברות והתחדשתי לי בבגדים קטנים ויפים.
הייתי יוצאת לבלות כל סופ"ש והייתי נהנית מכל רגע. נכנסת למועדון ומרגישה שכל העינים נשואות אליי ויש לי נוכחות אדירה. לראשונה בחיי גברים התחילו איתי בכמויות עד שזה הגיע למצב שאני בכלל לא מתרגשת מזה ושזה דבר רגיל ושגרתי שמתחילים איתי ונפעמים מיופיי ובעיקר- מהגוף שלי.
האושר היה עילאי.
אבל כמובן שלא הייתי מספיק חזקה כדי לשמור על זה. הכרתי את בן זוגי בתחילת שנת 2012. האהבה הגיעה לחיי והייתי מאושרת. מאושרת עד כדי כך שהייתי פורקת את האושר הזה באכילה ללא מודעות. פתאום יש מישהו שאוהב אותך ללא תנאים גם אם עלית קילו או שניים, פתאום את לא יוצאת לבלות מידי שבוע כי בחיי הזוגיות לא הרגשתי צורך לצאת לבלות ושגברים יתחילו איתי. פתאום את לא צריכה להיכנס בשמלה צמודה אחת לשבוע ולאט לאט המודעות שלי לעצמי ירדה.
חזרתי לאכול כמו פעם. כמו בהמה.
בלי לספור, בלי לחשב.
והגוף שלי כידוע די בוגדני. מהר מאוד חזרתי לשקול 90 ק"ג.
ואז מגיע הייאוש.
את שוב שונאת את עצמך, שוב צריכה לקנות אוהלים.
הבגדים הקטנים והיפים נדחקו למדף עליון בחדר הארונות שאין שום גישה אליו כי גם ככה שום דבר לא עולה עליי.
שוב ההרגשה הרעה, שוב הבטן הגדולה שאת מתאמצת כלכך להסתיר, שוב השוקיים הרחבות שאף מכנס לא עולה עליהם ואם הוא כבר עולה- הוא רחוק מלהחמיא.
שוב ההתעסקות החיצונית פוחתת. הטיפוח העצמי פוחת- כי למה לטפח? זה גם ככה שמן ומכוער.
שכבות שומן שוב כיסו את היופי שלי. וחזרתי להיות אותה ילדה שמנה, לא מקובלת חברתית, חסרת ביטחון ושונאת את עצמי.
והפעם זה אפילו יותר קשה. כי מעבר לתחושות הללו שהרגשתי יש גם תחושות אשמה גדולות. איך יכולת לעולל זאת לעצמך שוב? עד שאהבת את עצמך? עד שהתחלת לפרוח?
חזרתי להיות אדם כבוי ועצוב. שהחיוך הוא חיוך מזויף והאושר הוא לא אושר אמיתי.
זה יישמע שטחי לאנשים מסוימים, כאילו שהיופי הוא הכל בחיים ועל פיו יקום דבר. אם את רזה את מאושרת ואם את שמנה את לא???
האמירה הזו נכונה לגביי.
וזה ממש לא שטחי. אנחנו חיים בדור שבו למראה חיצוני יש מקום גדול מאוד בחיים של כולנו.
ואדם שמן הוא לא אדם יפה לכל הדעות.
ושוב התגובות שאני לא יכולה כבר לשמוע- איך שמנת ככה? איך עשית את זה לעצמך? לא חבל?
חבל מאוד. ואני לא צריכה אתכם שתגידו לי את זה.
כי ברור לי מאוד שחבל ושהייתי צריכה לשמור על זה אבל זה לא כלכך פשוט.
לאדם שמן יש מלחמה מתמדת בינו לבין עצמו.
כי הוא מכיר את הקודים החברתיים, והוא רוצה להיות רזה אבל הראש- הראש חושב שמן.
ואין מה לעשות והגיע הזמן להודות- יש לי צורת חשיבה של שמן.
גם כשהייתי רזה- בראש הייתי שמנה. כי שמן יכול להרזות ולשנות את צורתו אבל לעולם לא את צורת מחשבתו.
שמנה בראשי אהיה לנצח.
תמיד אהבתי אוכל ובכמויות.
ארוחת הצהריים לא יכולה להסתיים בצלחת אחת- לפחות שתי צלחות ואז גם אכילה מהסיר.
כשאת נמצאת במקום שיש בו מאכלים שמנים את לא יכולה למנוע מעצמך. זה חזק ממך. הפיצה קוראת לך וגם העוגה לקינוח. את יודעת שאסור לך ונקיפות המצפון של אחרי זה יהיו אדירות אבל את פשוט לא יכולה להימנע. את יכולה לתקופה מסוימת כמו שנמנעתי בתקופת הדיאטה אבל את לא יכולה למנוע מעצמך כל החיים. כי כשהראש שמן הוא פשוט שמן ואין מנוס מכך.
ולמה בעצם למנוע? אוכל הוא אחד מתענוגות החיים.
למה אני צריכה להילחם בעצמי כל ימי חיי לא לאכול את המאכלים הטעימים הללו, עתירי השמן והשומן?
ולמה הרזים יכולים לאכול ללא חשבון?
הם יאכלו כמוני במשך שבוע – אני יעלה 3 ק"ג והם יישארו כפי שהם.
כלכך לא הוגן.
אבל אלה החיים לצערנו. אני בטוחה שכל השמנים שקוראים את זה מבינים לליבי והרזים לא מבינים על מה אני מדברת וגם לא יבינו לעולם.
העצוב בכל זה שאני רק בת 25 ולפניי הריונות ולידות.
תמיד הבטחתי לעצמי שאתחתן במצב הכי רזה שלי ואכנס להריון במצב הכי רזה שלי.
וזה יקרה. אני לא אתן שלא.
אבל אחרי הלידות אכנס שוב למעגל הדיאטות, ושוב למעגל הזה שאסור לך לאכול מה שאת אוהבת.
ושוב ארזה, ושוב אשמין. ברור לי שכך אהיה כל ימי חיי. אקורדיון.
אני מקבלת את זה ומודעת לכך. חבל שאני לא יכולה לקבל את זה באהבה כמו הרבה שמנים שפשוט השלימו עם זה ומקבלים את עצמם.
לא יכולה לקבל. הקנאה באנשים רזים חזקה ממני ואמשיך לסבול כל ימי חיי בניסיון להיות אחת כזו. גם אם זה לתקופות קצרות.

להיות אדם שמן זה לא עניין פשוט בכלל.

בעיקר כשהביטחון העצמי שלך והאהבה העצמית תלויה בכמה את שוקלת ובאיזה מידה את.
אני רק מייחלת לעצמי דבר אחד- להיות מסוגלת לאהוב את עצמי בכל שלב בחיי, לא משנה מה יראו המספרים על המשקל.

שלכם,
השמנמנה.