איך למצוא השראה

הכל כבר מוכן על השולחן. המחשב דלוק, מחכה רק לפקודתכם, שולחן נקי, מסודר. כולם מחכים לה ורק היא מאחרת לבוא. המוזה שלכם. להלן כמה עצות שאולי יעזרו לכם לחפש את הגברת הנסתרת ולקרוא לה:

התיישבתם מול המחשב ופתאום הראש ריק לגמרי. שום משפט לא עולה בראשכם, הכתיבה קשה. האור בחוץ קורץ לכם? אתם מכנים את המחשב השנוא בשמות? זה הזמן לקום ולצאת קצת החוצה לאוויר הצח. להרבה מוזות יש נטייה לדגדג דווקא מחוץ לבית. יש סופרים שנוסעים באוטובוס רק בשביל לחפש את המוזה שלהם. אפשר להבחין בהם כבר מרחוק, מביטים בנוף שמבעד לחלון האוטובוס, שולפים נייר מכתבים. רוב המוזות שדיברנו איתן טענו שהן מעדיפות מקומות הומי אדם, כאלה שבהם אפשר לקחת פנים, קולות ולהפוך אותם בדמיון לסיפור. גלו איפה המוזה שלכם מעדיפה לבלות את זמנה: בתי קפה, פאבים, פארקים. אולי דווקא אולמות קולנוע עושים לה את זה? אולי סתם טיול ברחוב, מפגש בקיוסק עם המוכר, אישה עם כלב העוצרת אתכם באמצע הרחוב לשאול מה השעה, ידליקו את הניצוץ הגדול. כמובן שכדאי לענות לאישה בנימוס לפני ששולפים בהתלהבות את פנקס הרעיונות ומתחילים לכתוב באמצע הרחוב.

לא כל המוזות דומות אחת לשנייה, יש מוזות שבהחלט יעדיפו לעזור לכם ליד המחשב בבית, יש כאלו שאוהבות מאוד כשאתם מנקים את הבית, ויש כאלה שמתנפלות עליכם, גוועלד, ברגע שאתם כבר עוצמים את העיניים ונכנסים לממלכת החלום. במקרה כזה מומלץ כמובן להטמין את פנקס הרעיונות שלכם מתחת לכר על מנת לא לפספס את ביקורה של המוזה לפני השינה. כמובן שהמוזה הפרטית שלכם יכולה להחליט שאצלה אין חוקים ולהפתיע אתכם פעם ברחוב, פעם במסיבה אצל חברים ופעם דווקא אצל רופא השיניים, לכן מומלץ מאוד להצטייד בפנקס הרעיונות כמעט לכל מקום שבו אתם מגיעים.

אם נתקעתם באמצע סיפור ובשום פנים ואופן לא הצלחתם להמשיך אותו ולעורר את המוזה הרדומה, אם הסיפור כבר ממש גורם לכם לייסורים וסבל, כדאי לעזוב אותו לכמה זמן. לאחסן אותו בתיקיה מסוימת במחשב ובמגירה, לא לחשוב עליו ולא לגעת בו. נסו להתעסק בדברים אחרים: קריאה, צפייה בסרטים טובים, עיסוק באמנות אחרת ואף כתיבת סיפורים אחרים. לפעמים דווקא עוזר להתרחק מכל מה שקשור לכתיבה ויצירה לפרק זמן כלשהו: טיול עם הילדים, ניקיון הבית, עבודות אחרות שאינן דורשות מחשבה מאומצת, כל אלו יוכלו לעזור לכם לחזור אל הסיפור התקוע אחרי פרק זמן מסוים רעננים, ולראותו בעיניים חדשות. מבט חדש ומרוחק בסיפור שכתבתם יכול לעזור לכם להבין שוב לאיזה כיוון כדאי ללכת עם הסיפור.

וכן, גם זה קורה. יש סיפורים שצריך פשוט להניח להם לכמה חודשים, לכמה שנים, או אפילו בכלל. זה קשה, אבל אתם תדעו בעצמכם אינטואיטיבית למי צריך להניח ועם מי כדאי להמשיך להתעסק. צער הפרידה מהסיפור האהוב אך התקוע יכול להפוך לשמחה חדשה כשדווקא מסיפור זה תוכלו לקחת חומרים לסיפורים אחרים, טובים יותר.

"סיעור מוחות" – ממש כפי שעושים אותו קופירייטרים במשרדי פרסום, הוא רעיון מצוין להביא עליכם את הרעיון וההשראה. שבו במקום אהוב עליכם: חלק כלשהו בבית, שדה או נוף מעורר השראה , לקחו דף חלק ופשוט רישמו כל מה שעולה לכם בראש באותו רגע, ללא צנזורה, ללא ביקורת עצמית. בא לכם לראש המילה פרה, רישמו פרה, המוח שלכם מראה לכם תמונות של לאפה עם שישיליק, רשמו: "לאפה עם שישליק". כל מילה כזאת יכולה להיות קצה חוט או רמז כלשהו לסיפור או הרעיון. אחרי שרשמתם מילים חסרות משמעות, עיצמו את העיניים ונסו לדמיין סיטואציות שונות. רשמו כל סיטואציה שעולה לכם בראש, בלי להתעצל. כתבתם: "פרה אוכלת שישליק", יפה מאוד. זאת בהחלט סיטואציה, וגם אם היא לא תהפוך לסיפור בסופו של דבר, אולי רעיון או סיטואציה אחרת כן יהפכו. עכשיו, אחרי שרשמתם כל מה שעלה לכם בראש: מילים וסיטואציות, קראו אותם שוב ושוב ונסו לחבר בינם. נסו לראות האם יש איזו מילה או סיטואציה שמדליקה אתכם, שמדגדגת לכם. אם כן, קחו אותה ונסו לדמיין אותה בראשכם. נסו לדמיין מה יכול לבוא אחרי הסיטואציה הזאת, או בעקבותיה. מה יכול להיות המשך הסיטואציה אותה דמיינתם.

לא עולה שום דבר לראש? לא להתייאש, ולא לזרוק את כל כתביכם לפח. נסו שוב מחר, מחרתיים. או שאל תנסו בכלל. לפעמים דווקא המאמץ שעושים כדי לאתר את המוזה הוא זה שעלול לגרום לה לברוח. לפעמים כדאי להניח לה ולרצון לכתוב לזמן מה. ופתאום, מאחור בלי שתשימו לב, באוטובוס, בין אנשים, לבד בבית לפני השינה, או סתם ככה אחרי שאיזו אישה ממושקפת תשאל אתכם ברחוב איך להגיע לארלוזרוב, תניח ההשראה את ידיה הטובות על כתפיכם ותאמר: "הנני".

נחזור ונאמר כי לפעמים כדאי מאוד להניח לסיפור ולחזור אליו רק אחרי שבועיים, חודשיים וייתכן שלפעמים אפילו שנתיים ידרשו כדי לקרוא אותו שוב בעיניים חדשות ולדעת סוף, סוף איך ממשיכים מכאן. סבלנות, זאת מילת המפתח ביצירת סיפורים חדשים. הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח. אם תירצו, אמר פעם מישהו, אין זאת אגדה. מאמינים לו?

נכון, מוזה או השראה חשובה, אולי אפילו הכרחית ליוצר המעונין ליצור, אבל המוזה היא רק הניצוץ ההתחלתי שאחריו, מה לעשות, מגיע גם חלקה של העבודה הקשה, מלאכת הנמלים המפרכת. אין, אין אין ושוב נחזור ונאמר, אין דרכי קיצור ואין מפלט מהעבודה הקשה והמפרכת של כתיבת הסיפור אחרי שהמוזה דגדגה קלות.
אל תתפלאו שהמוזה נעלמה אחרי הדגדוג ואל תקראו לה לחזור. היא את שלה עשתה. דגדגה אתכם והציתה את הדמיון לסיפור החדש, עכשיו תורכם. שבו בבית, בבית קפה, בשדה פתוח או בכל מקום אחר בו אתם אוהבים לכתוב, והכינו לעצמכם ראשי פרקים לסיפור או לרומן. תוכלו להיעזר במבנה השלד ובמבנה העלילה באתר זה על מנת לדעת איך ולאן ממשיכים הלאה. אחרי שראשי הפרקים מוכנים, מומלץ מאוד לפני תהליך הכתיבה הארוך, המייגע וכן… לפעמים גם המשעמם והאפור, להראות את ראשי הפרקים לקרובי משפחה, אוטוריטות בתחום הכתיבה או כל אדם אחר על דעתו אתם סומכים על מנת שיעיר ויאמר לכם האם אכן יש קורלציה ואיזשהו קו לינארי בין הפרקים השונים. וכשהכל כבר גמור, נו אז נשאר לשבת ולכתוב. יש כאלה שטוענים שאינם צריכים את המוזה בתהליך הכתיבה עצמו, שהם מסתדרים יפה מאוד בעצמם תודה רבה ושלום, ויש כאלה שגם בתהליך הכתיבה עצמו אחרי שכל הפרקים מוכנים וידועים, זקוקים נואשות למוזה שתדגדג לפחות בהתחלה.

בתהליך הכתיבה עצמו אין קיצורי דרך והמיתוס הרומנטי של הסופר הכותב כשהמוזה שורה עליו מתחילת הסיפור ועד סופו נדיר מאוד. כמו כל דבר בחיים, גם כתיבה היא בעיקר עבודה קשה ומפרכת: מתסכלת מאוד אבל לפעמים, אבל גם מתגמלת מאוד לפעמים, ובשביל האושר הזה שבהצלחה של קול השייך לכם ורק לכם ולא לאף אחד אחר בעולם כולו, שווה כל המאמץ, הקושי והתסכול שבדרך החתחתים לסיפור המוגמר.