רצון להיות~ שמיים מעלינו

כעבור חודש.
אני ודניאל התחתנו, וכמובן שאביו היה שם, ובכה מאושר למענו. זו היתה חתונה קטנה, רק אנחנו ועוד שלוש שכנים קרובים.
כמו כל זוג חדש, עברנו לגור בבית קטן, רחוק מעט מין ההורים אך זה לא מפריע לנו. הוריי כבר אמרו שהם ידאגו לאביו.
דניאל סיים בית ספר ואני למדתי מאמי כל מה שצריך לדעת כדי להיות אישה למופת, ובכלל – כדי להיות אמא אהובה.
יצאתי למרפסת הקטנה שלנו והנחתי את ידי על המעקה, מתענגת על משב הרוח הנעים. בעוד אני עוצמת את עיניי יכולתי לחוש בידיים חזקות עוטפות אותי מאחור, וראש מונח את כתפי.
נשימותיו של דניאל העבירו בי זרמים והרגשתי את גופי רוטט.
"אז… היום?" הוא שאל בשובבות. הסתובבתי לעברו וליטפתי את שערו הרך. אני כל כך אוהבת לעשות את זה.
"אולי," עיניתי בלי להתחייב.
"אבל אבל…! אני לא הפרעתי כל השבוע! בחייך, את עושה את זה בכוונה… " הוא התלונן ונשך את שפתו התחתונה. הו אלוהים.
"אולי," עניתי שוב כדי לעצבן אותו. השתחררתי מהחיבוק שלו וחמקתי מהר פנימה, לחדרי.
האמת שקצת חששתי לספר לו, אחרי הכל, הוא גבר, אני לא יכולה לדעת איך הוא יגיב לידיעה הזאת…
נעלתי את דלת השירותים והתיישבתי מאחוריה. גופי הרגיש שמוט וחסר איברים, וכעבור שנייה הרגשתי שוב את הכאב מפלח את בטני.
הפנתי את ראשי אל האסלה והקאתי. הרגשת הבחילה נשארה שם לעוד כמה דקות ואז חלפה לה. כל אותו הזמן היה לי חשש שמא דניאל שמע אותי ויפרוץ את הדלת בכל רגע.
גיליתי את זה באחד הימים שהייתי עם אמי. היא שאלה אותי משהו אקראי וכשעניתי לשלילה היא הציעה לי לבדוק. אני הסכמתי, אחרי הכל, מה כבר יכול לקרות?
שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי, מנסה כמה שיותר להעלים את תחושת הגועל שבפי.
פתחתי בזהירות את הדלת, מציצה לצדדים, ויצאתי.
בדיוק כשהפנתי את ראשי לעבר החלון שמי לב לדניאל שהיה על המיטה. עיניו היו עצומות ונשימותיו שלוות וקצובות.
התקרבתי אליו בזהירות, חוששת להעיר אותו שמא הוא באמת ישן. בדיוק כשכבר הייתי מעליו הוא פקח את עיניו ותפס בידי, מפיל אותי על המיטה לצידו.
על פניי היתה הבעה מופתעת וידי נשמטו לצדדים. הוא גער מעליי ולשנייה זיהיתי ניצוץ של כאב בעינו.
כאב, למה?
"מה קרה קרן? את לא נראית כמו עצמך?" גוון קולו היה שונה הפעם, מלא רגש.
"א-אני בסדר גמור… למה-למה אתה שואל?" לא יכולתי להימנע מלגמגם, פשוט הרגשתי נורא שאני משקרת לו.
פניו התקרבו אליי יותר. "לא נכון," אמר. "מה קורה קרן? את יכולה לספר לי הכל." הרוך שבו יצא החוצה, עטף אותי, גם לי לדבר.
סיפרתי לו שאני בהריון , רק תחילת חודש ראשון, אבל עדיין, וישר ראיתי איך עיניו מתרחבות.
"ל-למה לא סיפרת לי…?" הוא-הוא מסמיק?!
"כי… אני… אני לא ממש יודעת, אני מניחה שפשוט פחדתי מאיך שתגיב…" הוא חיבק-מחץ אותי והרגשתי איך פניי מתלהטות.
"את… בהריון… את תהיי… אמא…" הוא אמר כל מילה בנפרד, כאילו מנסה לעכל את זה בצורה הטובה ביותר.
"ואתה תהייה אבא." השבתי.
הוא נישק אותי על שפתיי, וזו הייתה הנשיקה המתוקה ביותר שהיתה לי בזמן האחרון.
"טוב אז… אולי היום? את יודעת, לפני שזה יהיה כבר בלתי אפשרי…" חבטתי בחזהו בשעשוע ועברתי את ידי בצווארו בעדינות. גופו רטט.
"במחשבה שנייה, אני לא ממש שואל אותך." אמר וכיסה את שנינו בשמיכה.