נ.ב.ש.מ:עם וואן דירקשן-עונה שנייה פרק 52

~נקודת מבט נייל~
עכשיו אנחנו בדרכנו לישראל…כולנו כמובן בישביל זאיין,ששבור וכאוב עד לעומקי נשמתו,אני מבין אותו,קשה לאבד את מי שאתה אוהב ובמקרה שלו,הוא אהב אותה ברמה כמו את אמא שלו…
אבל הסיבה הכי גדולה שאנחנו כאן היא קורל,הכבוד שלנו אלייה גרם לכולנו לבוא לפה… למרות כל הבאלגן שזה גורם,יש הרבה פאפרצי שמחכים וכניראה יעקבו אחרינו בכל היום…אנחנו צריכים ללכת ללוויה אך אני לא יודע אם זאיין רוצה לדבר עלזה…
היחידה שהוא דיבר איתה לעומק זאת ליאן וחוץ מזה הוא מסתגר בעצמו ובוכה…
ליאן גם שבורה,הן היו החברות הכי טובות,למרות כל הריבים היה להן תמיד רק אחת את השנייה…למרות שלליאן היה זמן להתחבר לאביה,נוי ואלה…
אני יאלה כבר חודש כימעט חברים ואני אוהב אותה מאוד…אני לא רוצה לדעת מה זאיין מרגיש…:/
~נקודת מבט זאיין~
הגענו ללויה מצויידים בשומרים והנסיעה הזאתי עלתה לא מעט כסף אך אף אחד לא צייץ כי כולם רצו לכבד את קורל ואני רציתי להיפרד ממנה,גם אם זה קיצי מאוד אבל זאת האמת …הרגשתי שהיא ממלאת לי את החיים…
היא בחיים לא חסמה איתי או קינאתה לי…רק כשקראו דברים שבאמת היו מצדיקים את ההיתנהגות שלה…
אני רק חושב מה לעשות,אף אחד מהתקשורת לא יודע עליינו ואני יבקש שיחסמו את המעבר לבית הקברות…
אני לא מאמין,זה לא ניקלט לי…
הגענו לשם וכולם בכו,כולם!
גם אביה באה,גסטין לא יכל כי הוא עוד מעט יוצא להופעה בהפלגה ענקית!
הלכנו להורים של קורל שהיו עצובים,סאי גם כן לא היה שם וששאלנו לשלומו אמרו שהוא בבית חולים…
היה את הקדיש ואז כולם התחילו להשים פרחים וללכת…
אני כל הלוויה הייתי ראשון כדי שלא יראו אותי בוכה,בכיתי עד כדי כך שלא ראיתי כלום,רק מטושטש!
ניסתי לצבוט את עצמי אבל גילתי שאני לא חולם!
הכל הסתיים כולם הלכו…
אני נישארתי עם השרשרת שהיא השאירה לי,של המגן דוד שאני בחיים לא יוריד אותה!
הלכתי לה עד הקבר,הקבר היה מאוד מושקע,ישבתי עליו,ראיתי שאין אף אחד מסביבי ופשוט התחלתי להתייפח על הקבר ולקרוא את המכתב שרשמתי לה:"קורל?קורל אהובתי?למה עזבת ככה?למה לא קראת לי?
אם היה לך צרות היית אומרת לי,הייתי מוכן לבוא לישראל ולהתמודד איתך בבעיות מאשר להיות ליד הקבר שלך…
אני כלכך אוהב אותך,אין לך מושג כמה!
עכשיו אני יגדל,ובשלב כולשהוא אני יצתרך להמשיך הלאה,גם אם אני לא ירצה אבל זה יקרה…
אני יתבגר ויזדקן ואת תישארי תמיד בת 16 וחצי,ואני יאהב אותך עד סוך חיי גם אם אני ירגיש פדופיל…
אני מקווה שטוב לך שם למעלה ושאת שומעת אותי,
אני מבטיח לבקר פה פעם בשנה,גם אם הלהקה לא ירצו אני יבוא לבד,העיקר לזכור אותך,להביט בתמונות כדי לא לשכוח את הפניים שלך…
ולהיזכר באופי שלך…שקשוח ועקשן אך רך ומתוק…
מה שמשך אותי אלייך מהרגע הראשון!"הקראתי כשדמעות חוסמות את ראייתי
אני שמתי את זר הורדים האדומים שקניתי לה ומכתב שרשמתי…
~נקודת מבט כללית~
זאיין קם לאט בזמן שהוא לא ידע שיש מאחוריו צלם פאפראצי,הוא צילם אותו על הקבר וגם כשזאיין הלך הוא צילם את המכתב…
סאי נישאר בישראל בעוד קורל וההורים שלה נסעו חזרה לבריטניה…
זאיין חזר לבריטניה וחזר לעסוק במוזיקה עם הלהקה אך בסוף כל יום,כשהגיע למיטה בלילה היה בוכה,הוא הרגיש ריקנות,בדידות,הוא התגעגע לאהבה שהתסיסה את החיים שלו…
הוא חשב שהיא מתה,אך היא חיה…רק לא זוכרת אותו…
עבר שבוע…
~נקודת מבט קורל~
אני מחלימה ומרגישה הרבה יותר טוב,אני עדיין מרגישה ריקנות בלתי מוסברת,אולי זה בגלל שאני לא זוכרת כלום?!
עד היום לא נזכרתי בכלום,הדבר היחיד שאני יודעת על עצמי זה שקוראים לי קורל…כרגע אני בבריטניה וממש משעמם לי…ההורים שלי לא מרשים לי כלום,לא לצאת לא כלום,הם ניראים לי בפחד כל הזמן ודואגים לי אבל לא יודעת למה…
זה החיים שלי ואני צריכה לגלות אותם…עדיין לא הספקתי לראות את כל הבגדים שיש לי כי אין טעם,בכל זאת אני לא יוצאת או מבלה…אני לא זוכרת מי היה החברים שלי וכל פעם שאני שואלת הם משנים נושא…
אמא ניראת מאוד מודאגת ושאלתי אותה כמה פעמים מה הסיבה אך היא פשוט חיבקה אותי חזק…
עכשיו אבא בעבודה,הוא עובד הרבה והבנתי שזה גם פעם היה ככה…
וגם אמא עובדת אבל זה במשמרות,אבא חוזר אמא הולכת וההפך…אבל עדיין אבא עובד יותר.
לפתע היו דפיקות בדלת,אני רצתי לפתוח וזה היה אבא…
"שלום ביתי היפה"הוא אמר כשבידו שקית קטנה…
"למה זה?"שאלתי
"בישבילך"הוא אמר
"מה זה?"שאלתי
"תפתחי ותיראי"הוא אמר…פתחתי וראיתי מפתחות…
"למה זה?"שאלתי
"זה אופנוע,את עדיין לא בת 17,אבל זה בישביל שתוכלי לנסוע…"הוא אמר,לפתע באה אמא…
"אנחנו קבענו משהוא לא?!גון!"אמרה אבא בכעס
"היא לא יכולה להיתקע כל היום בבית ג'יין"אמר לה בכעס
"אותי זה לא מעניין,אתה מסכן אותה ואני לא מרשה לה אופנוע כרגע,כשתגיע לגיל המתאים תיקנה אוטו"אמרה וחטפה מידי את המפתחות ואני הלכתי לחדר החלפתי בגדים ולקחתי תיק קטן,שבתוכו היה קצת כסף,אודם,מראה ורימל וגם מין ספר מאוד עבה עם הרבה עיטורים עליו… וחזרתי לקומה של ההורים שלי
"מהה הקטע שלךךך?!אני יותר מבת 16 וחצי…אני לא יכולה להיתקע הרבה בבית ואני כבר שבוע פה…לא יוצאת ולא כלום…אני לא יכולה להיות פה יותר"אמרתי ורצתי מהבית…אמא צעקה לי לעצור והם התחילו לריב,אבל אותי זה לא עניין בכלל,הרגשתי כלכך הרבה ריקנות בלב,הרגשתי בדידות נוראית…
רצתי וכשהתעייפתי הלכתי והלכתי עד שהגעתי לפארק,היה שם מסביב שבילי אופניים והרבה עצים וספסלים וקצת חנויות,היה שם חנות ספרים,חנות גלידה וחנוית בגדים כאלה…
עכשיו מה אני אמורה לעשות פה לבד?!אני חייבת להעסיק את עצמי…אז עלה בראשי רעיון…
הלכתי לחנות ספרים וקניתי עיתון של היום והלכתי לחנות גלידה וקניתי גלידת שוקולד,למרות שגילתי בזמן האחרון ששוקולד עושה לי פצעונים זה לא עניין אותי בכלל…
הטעם הזה של השוקולד העלה בי צמרמורת ואין לי מושג למה…הרגשתי הרבה צמרמורות שלא הצלחתי לפרש ממה הם…
ישבתי על ספסל ופתחתי את העיתון והתחלתי לקרוא….
~נקודת מבט זאיין~
עכשיו אנחנו מתארגנים לראיון…
כמובן שהם ינסו כרגיל להוציא ממנו את המיץ של הרכילות שהם יכולים ואנחנו ננסה לשמור על איפוק ונחשוב עשר פעמים ליפני כל מילה שנוציא מהפה…
עכשיו עושים לכולם אירגונים אחרונים,איפור ולבשתי חולצה לבנה וי עם ציור של גלים של בילבונג וגינס כחול ונעלים לבנות הפעם גם הורדתי את הבלונד מהמוייקן ולבסוף שמתי את השרשרת שקורל הביאה לי,של המגן דוד שמזכיר לי אותה כל יום כל היום ואני מוכן…
-אמצע הראיוןן-
"אז אנחנו הבנו שהייתם בישראל שבוע שעבר…מה הסיבה שנסעתם כלכך רחוק בישביל יומיים?"שאלה המראיינת ואני לא יכולתי להגיב ואז הארי תפח לי על הכתף וקרץ לי…
"הלכנו לכבד מישהו שמאוד קרוב לכולנו"אמר הארי
"כל הכבוד לכם,עכשיו,זאיין מה הקטע של השרשרת של המגן דוד שאתה לובש כל יום כל היום?!"שאלה אותי המראיינת ונשמתי עמוק והתרכזתי
"זה מהבן אדם הכי חשוב לי בעולם,והוא הביא לי את זה ואני בחיים לא יוריד אותן בחיים"אמרתי וכולם הסתכלו עלי בגאווה חוץ מלמראיינת שהיה לה מבט של…'תפסתי אותך'…
"זה לא בידיוק מה שמצאו הפאפארצי שלנו…"אמרה וסימנה לכולם להביט במסכים שהיו בדיוק מאחורינו,כולם הסתכלו עלי במבט לא מבין והסתובבו לאחור כולל המראיינת…
"לזאיין מאליק שלנו הייתה מערכת יחסיים די ארוכה עם בחורה שניקראת קורל שיכמן,הם השתתפן בעבר בפרסומת ואפילו יתראיינו וטמרי שאין בינהם כלום,איננו יודעים למה הוא הסתיר אותה וגילנו אותה מכל מיני פאפארצים ואנשים שראו אותכם ביחד וצילמו אותם…"אמרה בזמן שמוצגות מלא תמונות שלנו ביחד,הולכים יד ביד,מתנשקים,אחרי שהלכנו לאיבוד ואפילו מהפרסומת…הלב שלי החסיר פעימה,לא ידעתי מה ואיך להגיב
"זה לא הכל,אחד מהפאפרצים שלנו נסע עד לישראל כדי לעקוב אחר הלהקה וגילה דבר עצוב…
זאיין נימצא מעל לקבר כשהוא מניח זר ירדים אדומים וכשהלך משם השאיר מכתב שאישר לנו הכל,קורל,בת זוגתו הניסתרת של זאיין נהרגה,איש ממשפחת פשע רדף אחריה והמכונית שבה הייתה התהפכה"אמרה ובמסך הוצגה התמונה שלי יושב על קיברה של קורל ושם את הזר ואז היה את הקש ששבר את גב הגמל…הגמל היה הלב שלי והקש היה תמונה שכתוב בבירור את כל מה שרשמתי לה במכתב!!!
איך הם יכלו?!זה דבר כלכך אישי…כלכךך כואב וכלכך טרי שאני לא יכול שלא לחשוב עליו כל היום ולחשוב כמה החיים שלי חסרי חשיבות…
השפלתי את המבט שלי כשאני מרגיש שכולם מסתכלים עלי ומחכים שאדבר אך אני פשוט עמדתי ורצתי מחוץ לאולפן לחדר ההלבשה ונהלתי אותו כשאני שומע קולות קוראים לי…

-ההמשך יבוא-